יש קיבוץ אחד בקצה דרום ושמו ניצנים.#
והוא נושא כתם מאז מלחמת העצמאות.#
הכתם נובע מדף קרבי שפרסם מפקד חטיבת "גבעתי" שמעון אבידן, ב 9 ביוני 1948 , והאיש שכתב אותו ופרסם אותו היה הפוליטרוק של החטיבה במהלך מלחמת העצמאות, אבא קובנר.
לפני שנשמעו דברי הלוחמים בקיבוץ ניצנים, עוד בטרם יבש הדיו מעל לדף שהודיע על מותם בקרב של 33 לוחמים ונפילתם בשבי של 106 לוחמים פורסם הדף הקרבי הבא שהכתים את הנופלים והכתים את הנופלים בשבי.
חטיבת גבעתי, מטה קרבי
כשלון
ניצנים נפלה
עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי. אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות, אלא אמירת דברים שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה. ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות: נפילת "ניצנים" – כשלון הוא. כשלון חמור.
והכישלון לא בנפילת הנקודה.
לא הראשונים בנופלים "ניצנים": כי מעטים מול רבים עמדנו. כי דלים מול כבדי-ציוד היינו.
כי אזרחים מתגוננים מול צבא פולשים נערכנו.
כי נקודה בודדת ומבודדת עמדה מול בסיס של טור משוריין.
ושמא לא האחרונה שתינגף, עד לא נבשיל בכוח ציודנו העולה וההולך, כדי הפעלת מלוא המחץ של הצבא העברי לקטול את האויב עד חרמה ולשחרר ישובים מבודדים מהתקפת טירור, ערים – מפחד פצצות, ואת אדמת ישראל כולה – מפולשים ואויב.
כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרובה לבוא, קרובה מאד. אולם עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה, בתבונה רבה, בכח האין-ברירה, בכוח חירוף-הנפש, בכל העוז העילאי של איש המגן העברי:
כמעטים מול פולשים רבים.
כדלים מול אדירי האינטרוונציה.
ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבלתי נכנעת של איש המגן העברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. אדמת מדינתנו הקמה בידינו היא. ויתרה מזו.
ואם יש והאויב בנחשוליו גבר לזמן מה על ישוב קטן ונצור – הוא שילם במאות רבות של חללים. אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו.
והוא נאלץ לחשוב. ולחשב את מחיר "ניצחונותיו", וזה חשבוננו.
ב"ניצנים" עלול היה האויב, לראשונה, ללמוד – דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעות ספורות, להכניעו, ולשבות את לוחמיו.
איך קרה הדבר שכך נפלה "ניצנים" – עדיין סתומה פרשה דרמטית זאת, אך סכנת המערכה פעורה לפנינו:
הלוחמים בחזית הדרום, חיילי החטיבה, מגיני הישובים! שעת הכניעה של "ניצנים" – היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב – וחשבון נפש מלא אומר: בית – אין מגינים על-תנאי, הגנה – משמע: להכין את ההגנה.
להכין: בכל כוחות הגוף והנפש.
ואם יפקוד הגורל:
טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני.
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא: לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!
זאת ועוד:
בעשרות קרבות, מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והבטחון הזה כי אנחנו יכולים לעמוד מעטים מול רבים.
בנשק קל ביד נאמנה – מול ציוד כבד יד שכירים.
בבקבוק-מולוטוב ביד נועזה מול טנק עיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה – ששרשו אמונה בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב. לא יוכל!
וככל שנתמיד לעמוד בכל נקודה ונקודה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול.
רק ללחום, ללחום וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש –
כי לנו הניצחון, וקרוב הוא
גבעתי – מפקד החטיבה
פרשת הישוב ניצנים, שנפל במלחמת העצמאות, אינה יורדת מסדר היום הציבורי, בעיתון "הארץ" (20 בינואר 2022 ), עם פרסום מכתבו של בנו של הפוליטרוק של חטיבת "גבעתי", מיכאל קובנר, שמגן על אביו, אבא קובנר שכתב מילים אלה.
הדף, עיניכם הרואות, מזכיר את נפילת ניצנים, וקושר אל הנפילה דברי תוכחה הוא מבהיר כי היו חייבים להילחם עד הכדור האחרון וכל אפשרות אחרת היא חרפה.
הביוגרפית של אבא קובנר, שלא הוזכרה במאמר של "הארץ", כותבת בספרה 'מעבר לגשמי" , פרשת חייו של אבא קובנר (2000 ), כי שנה לפני מותו הודה קובנר באזני שייקה קציר שלו כתב אותו מאוחר יותר היה כותב אותו אחרת
(שם, ע"מ 322 )
"ואולם, החל מכאן כותבת פרופסור דינה פורת את הדברים הבאים :
ניצנים לא נשכרה , אם כן, מן הליווי הקולי שבו הוזכרה, וגם לא מהזכרתה כשווה בין שווים. מעטים שמעו את המילים שכתב קובנר על נפילתה בידי האוייב "שלקח את שארית לוחמיה בשבי" אחרי קרב קשה שבו נפלו מיטב לוחמיה".
"המילה כניעה אינה נזכרת (הדגשה שלי) וגם לא מניין ההרוגים – 33 לעומת 104 שהלכו בשבי, מפני שמניין זה יכול להטעות את המבקר והוא עלול לחשוב שמצבו של המקום איפשר עדיין המשך הלחימה"
כמובן, שהמילה "כניעה" נזכרת ובסמיכות לפסקה שעוסקת בנפילת ניצנים. והפרשנות לאי נקיטת מספרים אין לה על מה לסמוך ואין מראה מקום להחלטתו של אבא קובנר לכתוב כך.
אני מבקש לציין פרט עובדתי שיש לו משקל אף שהוא איננו מובא : בניגוד לקיבוץ יד מרדכי הקרוב הרי מייסדי הישוב ניצנים אינם מגיעים מן התנועה שממנה הגיעו מייסדי יד מרדכי. מייסדי ניצנים היו בני גרעין של "הנוער הציוני" , חילוניים וליברלים בהשקפתם ורחוקים מן הגישה הסוציאליסטית, שממנה הגיעו בני יד מרדכי. הייתה לכך השפעה לא מבוטלת ביחס שלו זכו הן בסמוך לקרב ובמיוחד לאחריו.
שימו למשל לב לפרטים הבאים שמעלה פרופסור דינה פורת בביוגרפיה של אבא קובנר .
*הפיקוד של החטיבה דחה את הטענות – בזמן אמת – כי הישוב הופלה באספקת נשק לקרב בהשוואה לישובים אחרים כיון ש"תנועת הנוער הציוני הייתה צריכה לקנות נשק ולהתבצר מראש כמקובל באותם ימים בקרב כל התנועות ולהפיח יותר רוח של אחדות והקרבה בחברים שבמקום"
(שם, ע"מ 273 )
כלומר :
*צה"ל אינו חייב לשלוח נשק למגינים אלא התנועה הפוליטית
*"הנוער הציוני" נכשל "בהפחת יותר רוח של אחדות והקרבה שבמקום".
פרופסור דינה פורת אומרת בעקבות כל אלה בהמשך הפסקה בעמוד 273 :
"ואולם כעבור למעלה מ 35 שנה הודו (הדגשה שלי) אבידן ודוידזון, שמעבר לטענות הענייניות שכל צד הטיח בשני, גרם הדף עוול גדול לחברי ניצנים. הם גם הודו שהדף לא בעקבות לחימתם כך או אחרת, אלא בשל הנסיבות שבהן נמצאו באותה שעה הארץ בכלל והחטיבה בפרט"
(שם, ע"מ 273 )
קובנר, אמר לימים, "הוטעינו על ידי שרידי הלוחמים", אותם ארבעה מלוחמי ניצנים שהסתננו צפונה מתוך עמדה מבודדת והגיעו לחטיבה ולא ידעו שיש קרב קשה בישוב "ובעדויותיהם יצרו הרושם שניצנים נפלה בטרם כלו כל הקיצין". כך העיד קובנר בפניהם של טל חומסקי, בת ניצנים שראיינה אותו.
(שם, שם)
פרופסור דינה פורת מציינת בביוגרפיה כי קובנר כתב את הדף הקרבי בבהלה מבלי לדעת את מספר הנופלים "אלא מתוך תחושת החרדה של מפקדי החטיבה שראו איך הדרום קורס והדרך לתל אביב אינה מוגנת יותר".
הפרופסור דינה פורת מציינת כי בעת כתיבת הדף הקרבי המשמיץ שפגע בלוחמים לא חשב איש בחטיבה כי הוא משמיץ או פוגעני ואף יצחק פונדק (! ), מפקד גדוד 53, מפקדם הישיר, שלימים הגן על הלוחמים בניצנים ואף נקבר לידם.
(שם, ע"מ 274 )
בהמשך מצטטת פורת את אחד מן המפקדים בחטיבה, דוידזון, וכותבת כך :
"דוידזון שלא היה שלם ... עם דפיו של קובנר, אומר היום שנולד דף היסטרי , בגלל המנטליות הפרטיזנית של קובנר, והמלחמה הקדושה בנאצים, שלא רק קובנר לא שכח אותה – היא רבצה עדיין כטראומה על כולם.
דבר מפתיע מופיע בביוגרפיה זו – הישיבה של מפקדי החטיבות עם דוד בן גוריון ב 18 ביוני 1948 שארכה יום שלם. בישיבה זו אמר שמעון אבידן דברים חמורים ביותר :
"היתה התנהגות בוגדנית של אנשי משק וחיילים ללכת בשבי" סיים אבידן את דבריו במרירות וכוונתו לניצנים ואולי גם לגבעה 69."
(שם, ע"מ 274 )
למחרת, לאחר ששמע את דברי מפקדי החטיבות, נאם בן גוריון במועצת מפא"י ובהתייחסו ל"פקודת תל חי" של ההגנה אמר שאין כל יסוד להתחרט על כך שרותקו כוחות כדי להגן על כל נקודה ונקודה כי יש להן ערך מכריע במערכת הכללית. "לא אקח על עצמי לדון את חברי המשקים שנעזבו. אני יודע מה עבר עליהם (....) דברי אינם אלא הוראה לעתיד : אם אמנם נמלא את חובתנו כלפי המשקים בכלים ובאנשים ...אז יקבע גם הכלל (של תל חי, עד הכדור האחרון).
פרופסור דינה פורת מציינת
"הדף על ניצנים (כלומר היא עצמה מודה שהדף נכתב על ניצנים ולא באופן כללי כפי שנטען לעיל ) שיצא מתחת ידו של קובנר נולד ממטען השואה והיער מזה, אך לא פחות מכך מתוך האירועים ומחרדה גדולה משותפת מזה. אבידן ביקש, קובנר כתב, וסביבתם קראה וקיבלה"
(שם, 274 )
ב 23 במארס 1949 קיבלה וועדת חקירה שהורכבה במטה הכללי כתב מינוי "לחקור את פרשת המלחמה וההתגוננות של קבוצת ניצנים ובקשר לפקודת היום שהוציא מפקד חטיבת גבעת בשעתו".
פחות מחודש לאחר מכן, ב 15 באפריל 1949 , העבירה ועדת החקירה לידי הרמטכ"ל את "הדו"ח מחקירת פרשת ניצנים" ( פרשת ניצנים, הדגשה שלי )
בעמוד 10 של הדו"ח הובאו המלצות :
• מתן רה הביליטציה ללוחמי ניצנים הן החיילים והן חברי המשק
• בהתחשב עם תפוצתה הרחבה של פקודת "כשלון" , גם מחוץ למסגרת החטיבה ומרחב הדרום, יש לדאוג לכך שהאמת על מערכת ניצנים תובא לידיעת הציבור.
• יש לגנות את הניסיונות שנעשו להחשיד את הפיקוד החטיבתי בהפליית ניצנים מתוך נימוקים לא צבאיים.
מי שקורא את ההמלצות מבין שההמלצות ניסו ליצור "שלום" בין "מחנה הלוחמים בניצנים" לבין "מחנה הפיקוד".
זאת ועוד, קובנר העיד בפני אותה וועדה, וציין כי "הדף הופנה לא אל אנשי ניצנים שנהרגו או נפלו בשבי ואיש לא ידע אם ישובו ממנו שהרי טרם היה ניסיון לגבי יחסם של המצרים לשבויים- ולפי מושגי מלחמת העולם – שבי הוא מוות כמעט בטוח"
( שם, ע"מ 275 )
מבולבלים ? אם כן, שמעון אבידן אמר בפגישות עם דוד בן גוריון לאחר קרב ניצנים כי היו "התנהגות בוגדנית" (ע"מ 274 לעיל) ובמקום אחר הוא מצוטט כאומר כי בעת שהתראיין במלאת 40 שנה לעליית הישוב על הקרקע לפני יעקב אחימאיר בערוץ הראשון הוא השמיע דברי שבח על הלחימה של אנשי ניצנים ואלה לא שודרו. מאידך, אבא קובנר שכתב את הדף אמר "הוטעינו על ידי שרידי הלוחמים" ולכן נכתב הדף הקרבי ובפני וועדת החקירה ציין כי הדף לא התייחס לניצנים.
הפרשה האומללה הזאת, שהכתימה את לוחמי החטיבה ומתיישבי הישוב ניצנים, לא זכתה לאמירה ממלכתית ברורה של צה"ל שמפעיל מחלקת היסטוריה שחקרה את מלחמת העצמאות והוציאה דו"ח מפורט על המלחמה שנותר ברובו סגור.
צה"ל חייב להביא את ממצאיו המלאים כדי להסיר את החרפה מעל למשפחות הנופלים במערכה הנוראית.
ברק ביכלר, מדריך בניצנים, שמספר על הקרב, ומציג, בין היתר, את מכתבה האחרון של הלוחמת מירה בן ארי שנהרגה בקרב ניצנים
תגובות
הוסף רשומת תגובה