טיול בהר הבית

 

הציור "ירושלים, שער החבשים" (1923 ) של הצייר יוסף זריצקי הוא מאותם ציורים שמותירים אותך עם טעם של עוד. אתה מבקש לדעת מה קורה מאחורי הדלת, מה מתחולל שם, ומי מתגורר שם. 

ניתן לומר כי הציור הזה הוא שער הכניסה לאחד מהרחובות המסקרנים ביותר בירושלים. אולי הספרותי מכולם. פריחתו בתקופת המנדט אף שהוא רחוב שנסלל, על פי תמונות מהתקופה, בסוף המאה התשע עשרה, על אדמה שנרכשה על ידי הקיסרות האתיופית. 

הציור יוצר את הסקרנות הגדולה לא פחות ממה שהרחוב הזה מעורר בלב מי שמגיע אליו. כמעט כל אבן נושאת סיפור וכל שער נפתח לסאגה לעוד סיפור ועוד סיפור.

פרופסור מרדכי עומר התבונן על הציור וכתב עליו פרשנות שהופיעה בסדרה המעולה של מוזיאון תל אביב על אמני ישראל.

"השער הודחק למישור אחורי יותר של הציור ודלת-הברזל שלו סגורה ומסוגרת, כאילו היא חותמת 'גן נעול'. אך מבעד לסגור החומה והדלת נראה טפח מאותו עולם חתום וזר - טפח שאולי רק מגרה ומחזק עוד יותר את ערגתו של האדם אל השלם, המלא. מקטע-הגן שנראה מבעד לסורגים האנכיים והאופקיים של הדלת נעשה למרקם של הנחות-צבע אנכיות, מדודות וצלולות, שנראות לרגע גם כאותם פסיפסי-זכוכית שקופים, הנתונים במסגרות העופרת של הוויטראז'ים שבכנסיות"

 מרדכי עומר, זריצקי, מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1984

כמו בספרו המרתק של איטלו קלווינו (   1985-1923) "הערים הסמויות מן העין" כך כאן : מה שהינך רואה מעניין פחות ממה שמוסתר מאחורי הדלת. 

מה שאנו רואים ברחוב זה הם בתי מידות יפיפיים שמוסתרים על ידי חומות אבן, חלקם מקוריים ואחרים שנבנו לאחר הקמת המדינה. לכל בית יש סיפור, סיפור קצר או ארוך, אבל סיפור אנושי.

האדריכל דוד קרויאנקר כותב :

"הבתים האלגנטיים שבנתה בסוף המאה התשע עשרה משפחת נששיבי ברחוב האתיופים במרכז ירושלים מצטיינים בחדרים גדולים, בכניסות מרשימות ובחלונות מסוגננים עם זכוכיות צבעונית"

(דוד קרויאנקר, שכונות ובתים 1999, ע"מ 134 )

והוא מתאר את אחד מאלה ברחוב אתיופיה (רחוב החבשים):

"בבתי עשירים , כמו אלה שבנתה משפחת נשאשיבי בשכונת החבשים ברחוב אתיופיה של ימינו, הייתה רצפת שיש או אריחים צבעוניים בדוגמת שטיח. תקרות העץ המעוטרות חיקו את בתי עשירים בדמשק ובמקומות אחרים באימפריה העותומנית. לעיתים אוחסנו מצעי המיטות בתיבות עץ דמשקאיות. חלק מהזגוגיות בחלונות הליוואן ( חדר מרכזי ובולט  ששימש חדר מגורים ומרכז קבלת האורחים ואפשר לזהותו בזכוכיות הארוכות בחזית הבניין ), בגוונים עזים של אדום, ירוק, צהוב, וכחול, שובצו במסגרות עץ עץ מסוגננות. הקירות נותרו חשופים, למעט אולי הדפס של פסוקים מן הקוראן"

(שם, ע"מ 135 )

הערבים העשירים של ירושלים, במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, בנו והתגוררו ברחוב זה ובסמוך לו, בסמטאות של רחוב הנביאים.

רחוב אתיופיה (רחוב החבשים) כתפאורה ספרותית

מנליק השני , קיסר אתיופיה, הצטרף, בסוף המאה התשע עשרה, לראשי האימפריות שעשו צעדי התקרבות לקברו הקדוש של ישוע בעיר העתיקה. לשם כך הוא השקיע הון עתק לרכישת אדמות באזור שמחוץ לחומת העיר העתיקה והחל להקים בניינים.

הכנסייה, שעוברת כעת שיפוץ לאחר כמעט מאה שנים, שעומדת ברחוב אתיופיה מספר 10, הוקמה בשנת 1928. 

מתחם הכנסייה שבו מתגוררים רק כמה כמרים חבשיים (כפי שהם מכונים בירושלים ) מככב , כמו הרחוב, בכמה יצירות ישראליות אלמותיות.

הנה כך כותב ש"י עגנון ב"תמול שלשום" 

"ומשנמלט הכלב וברח הגיע אצל בתי החבשים, עמד שם, כאילו עשו בו כשפים, שכל הימים גג בית יראתם שחור, והיום צבעוהו כחול. לסוף עקר את רגליו ונפנה לרחוב העקום ועבר על ביתו של בן יהודה ועל רחוב הקונסולים (הנביאים של היום – נ.ר ), ונראה הדבר שהתכוין לילך למגרש הרוסים, ומכאן לעיר, דרך השער החדש, אל בב אל ג'דיד"

(ש"י עגנון, תמול שלשום , ע"מ 222 , שוקן 1998 )

וכן, בספריו של הסופר הירושלמי דוד שחר ( 1997-1926 ) שמתאר בסיפורו "הרופא הקטן מרחוב החבשים" ( יהודה ג'אד נאמן ז"ל אף ביים סרט על פי סיפור זה) את הרחוב כך (מנקודת ראותו של אותו רופא) :

"תקופה ארוכה למדי התגורר בבתי מלון בבירה עד שנמצאה לו דירה כלבבו ברחוב החבשים. הוא אהב את השלווה שבסמטה המעוקלת ובגדרות האבן הגבוהות ובארנים ובברושים המציצים מבעד לגדרות ובגגות הרעפים האדומים הנשקפים מבעד לעצים, אשר הזכירו לו עיירה צרפתית בפרובנס".

והרי אנו עוסקים ברובע אתיופי לכאורה שבו שוהים אנשי הכנסייה שמשתייכים לזרע שלמה המלך. הם השתקעו, מאז המאה החמישית-כנראה, בכנסיית הקבר שבעיר העתיקה, אבל אז הם גורשו משם עד שנטו אהלם על הגג של הכנסיה , בחושה קטנה, ויקרא שם "דיר אל סולטן". 

המלוכה האתיופית הגיעה לכאן , בשנת 1930, לאחר שהקיסר היילה סלאסי, נאלץ להימלט מאימת האיטלקים שכבשו את אתיופיה.

הסופר דוד שחר, שביתו היה ברחוב הנביאים ממול לבניין הקונסוליה האתיופית, כותב על הקיסר ועל התרשמותו ממנו כמספר ילד.

וכך הוא פותח את הלוריאן שלו, בספרו "קיץ בדרך הנביאים" שזכה בפרס מדיסיס הצרפתי ( 1981 ) :

"ארבעה אבות תחושות הזיכרון : האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע שבצידה – קשורים בי בדמותו של גבריאל יונתן לוריא מן העת שעשה בביתנו בימי ילדותי . מפאריס בא ישר אל ביתנו, ומכיון שנכנס לחצרנו זמן מה לפני שנכנס מלך חבש לחצר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מן הבור, נקבעה דמותו בזכרוני כעולה מתוך הבור יחד עם דלי המים הניתזים לכל עבר בריצוד שברירי זוהר אותו אני מושך ומעלה במין הנאה משונה-דמות עולה ונפתחת כפרח הנייר היפאני מקרקעית כוס המים שקנה לי הוא עצמו אצל חנינא מוכר הצעצועים"

(דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים , היכל הכלים השבורים , ע"מ 11 1996 ) 

והוא ממשיך אחר כך וכותב :

"את גבריאל יונתן לוריא ראיתי לראשונה ביום גדול ומשונה בחיי, יום בו חזו עיני מקרוב, מעברו השני שלרחוב, במלך מלכי המלכים, כוח השילוש, בחיר האלוהים, ארי יהודה, היילה סילאסי קיסר חבש. היה זה בעיצומו של קיץ שנת התרצ"ו, 1936, ואני הייתי אז ילד בן עשר שנים, מעלה מים מן הבור אל מרפסת ביתנו הרחבה הצופה על פני רחוב הנביאים. את הקיסר ראיתי לפני עולה בצעדים מזורזים אל בנין הקונסוליה האתיופית מול ביתנו ואחר כך , משהפניתי את פני אחורנית, נתגלה לי איש יושב על כסא הקש ליד שולחן המרפסת של ביתנו ומסתכל בי ובמחזה שלפני בעיניים מחייכות"

(שם ע"מ 24 )

בניין הקונסוליה האתיופית עומד, עד עצם היום הזה, על רחוב הנביאים בהמשכו של המתחם האיטלקי שתכנן אותו אדריכל פשיסטי אנטוניו ברלוצי שעבד במאה שעברה עבור המסדר הפרנסיסקני בארץ ישראל ותכנן כנסיות ומוסדות נוצריים.

ד"ר אורנה בזיז בספרה "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע" הקדישה מקום נכבד לתפאורה של יצירת דוד שחר. זו עבודה מדוקדקת, שעוסקת באותה עברית שחרית הדורה מאד, והיא ממשיכה את השפה וכותבת כך :

"ממול, מעבר למפגש רחוב הרב קוק ורחוב אתיופיה,  מתעקל הרחוב כשני גלים שדלקו זה אחר זה ונאחזו זה בזה והתאבנו פתאם תוך כדי זרימה בין גדרות הבתים העומדים על שפתם ( קיץ בדרך הנביאים , ע"מ 60 ) . נפגוש בו נזירים קופטים ארוכי גרם ומסוגפים, המכוונים צעדיהם לכנסיה החבשית ירוקת הכיפה. מאחת הסמטאות יציץ דוד זרח בדרכו לחנות הספרים העתיקים שלו, או שמא הוא חומק למרתפה של רייזלה ? נגיע לפתח ספריית בני ברית ( בסוף רחוב אתיופיה – נ.ר), שם מחכים לנו סרוליק הספרן והרטט הענוג של להיטות הקריאה"

(שם ע"מ 66 ) 

עיניכם הרואות שאנו מצויים בליבה של התרחשות ספרותית של שני ענקי ספרות עברית.

ויש גם סיפורים שקשורים לרחוב אתיופיה והם צופנים בחובם אגדות ואהבות אסורות.

אהבות אסורות ברחוב אתיופיה

אם נעמוד ופנינו לכיוון צפון מערב , ממש בפתח הרחוב מרחוב הנביאים לעבר רחוב אתיופיה, נראה את ביתו של קונראד שיק, ובהמשכו תוכלו לראות את הבית היפיפיה שחודש, על בסיסו של בית ד"ר פייגנבאום.

ד"ר אריה פייגנבאום, מרופאי העיניים החשובים של ירושלים בראשית המאה העשרים, התגורר בקומה השניה של הבניין ובקומה הראשונה הייתה מרפאתו הפרטית. הוא שכר את הבניין ממשפחת נשאשיבי. בבניין הזה, יספרו לך בירושלים, הייתה מרפאתם של ארבעת האריות – רופאי עיניים ששמם הפרטי אריה. שמעוני-מקלר, גולדברג, בעהם ופייגנבאום.

מי שמכיר את קורות הזמר העברי וזוכר את מילות השיר "שיר אליך" ("סתיו בחלונות" ) ללחנו של מרדכי זעירא ישמח לדעת שהשיר הזה החל בבית הזה, שבו התגוררה האחות הרחמנייה בת אל פייגנבאום, שבה היה מאוהב המשורר יעקב אורלנד שאף כתב לה את השיר הזה:

סְתָו בַּחַלּוֹנוֹת וְאוֹר בַּבַּיִת פְּנִימָה,

וְצִפִּיָּתִי כֻּלָּהּ שַׁיֶּכֶת לָךְ

אַתְּ הַבּוֹשֵׁשָׁה לָבוֹא יָמִים יָמִימָה

מַה דָּבָר תֹּאמְרִי לַשֶּׁקֶט שֶׁהָשְׁלַךְ ?

מַה דָּבָר יַגִּיד לִבֵּךְ שֶׁלֹּא הָגַנִי ?

מַהוּ אֲבַקֵּשׁ מִיָּד שֶׁלֹּא הוּשְׁטָה ?

הַאֶת זֶה הַגִּיל אֲשֶׁר עוֹד לֹא בָּאַנִי ?

הַאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁעַל דְּרָכַי פָּשְׁטָה ?

רוּחַ רוּחַ עַל שָׁמַיִם

נִרְדְּמָה יְרוּשָׁלַיִם

רוּחַ בַּמִּדְבָּר הוֹמֶה לוֹ

נִרְדָּמִים מֵי-יָם-הַמֶּלַח

רוּחַ, רוּחַ – הַר צוֹפִים

הוא כמובן חיזר אחריה במרץ ולבסוף נפגש עימה בבית החולים שבו למדה , על הר הצופים. כתוב בשיר "אחות" והכוונה אליה

וּבְחַלּוֹנַיִךְ סְתָו לֹא יְנַשֵּׁב

בְּכַסּוֹת עָפָר אֶת כָּל עַזֵּי-הַמֵּצַח

בְּכַסּוֹת פְּרָחִים אֶת כָּל עַזֵּי-הַלֵּב

אָז צְאִי אֵלַי אֶל הַסַּפְסָל, הַגַּנָּה

וְאִמְרִי: קָרָאתָ, וַאָבוֹא סוֹף-סוֹף

כָּל יָמַי, אָחוֹת, יָשׁוּבוּ אָז מֵאָנָה

כָּל יָמַי, אָחוֹת, יַגִּיעוּ אָז אֶל חוֹף

רוּחַ רוּחַ

הם נישאו , אף שהיא הייתה לוחמת אצ"ל והוא מקורב לארגון "ההגנה". הם חיו שנים רבות והולידו את שמרית אור (אורלנד) ואת אחיה. לאחר מותה, נקברה בת אל ליד אביר נעוריה ונכתבו על קברה המילים הבאות:

אִם תִּגְּשִׁי פִּתְאֹם יָפָה כִּנְעוּרַיִךְ

וְתֹאמְרִי: קָרָאתָ – וָאָבוֹא סוֹף סוֹף

גַּם אֲזַי אָקוּם מִן הַמֵּתִים אֵלַיִךְ

כִּי גַּם בְּמוֹתִי אוֹסִיפָה לֶאֱהֹב

מאחורי רחוב אתיופיה מספר 5 שוכן ארמונה של הנסיכה טאיטו האתיופית שהכניסה אליו היא מרחוב שאול אדלר המקביל לרחוב אתיופיה. היה זה מעונו הראשון של בית הספר לאמנויות שיסדו בוריס ש"ץ ואפרים ליליין. שמו של בית הספר "בצלאל" כמו אותו אמן שעבד בבית המקדש.

לבית הספר הזה הגיע מי שנודעה לימים כאהובתו של ח. נ. ביאליק , הציירת לנה סלפיאן, והיא הידועה בשם אירה יאן. היא הייתה ידועה כציירת ומאיירת מוכשרת ביותר ומורה לרבים. 

חייה המרים של אותה אישה דגולה נודעו בעקבות מחקריהם של שתי נשים : פרופסור זיוה שמיר ( שלימדה אותי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת) ושם הספר : לנתיבה הנעלם : עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק (ערך חיים כהן ) והחוקרת השנייה היא רות בקי – קולודני שכתבה ספר בשם הכניסיני תחת כנפך מסע בעקבות אירה יען, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אירה יאן עבדה במוסד הזה ביחד עם רחל ינאית בן צבי שאף כתבה על אותה אישה שביאליק הסתיר את קיומה למעט שני שירים שכתב לאחר שנפרד ממנה. 

האחד, לנתיבך הנעלם

לִנְתִיבֵךְ הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ

וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ,

וּמִסְּבִיבוֹת אָהֳלִי לָנֶצַח מָחַקְתְּ

אֶת-עִקְּבוֹת פְּעָמַיִךְ וְצִלֵּךְ;

בִּמְנוּסַת בֶּהָלָה לַדֶּרֶךְ יָצָאת,

וּבְצֵאתֵךְ – עִם צְרוֹרֵךְ לַמֶּרְחָק נָשָׂאת

אֶת-מִצְהֲלוֹת צְחוֹקֵךְ – אֶת-פַּעֲמוֹן זְהָבֵךְ,

אֶת-לַהֲבוֹת גִּילֵךְ וּמְדוּרוֹת לְבָבֵךְ;

אַךְ אַחַת נָשִׁית: בִּרְכַּת שְׁלוֹמִי וּשְׁלוֹמֵךְ,

וּבְחָפְזֵךְ וַתֶּשִׁי

בְּזָוִית קִטּוֹנֵךְ גַּם נַעַל שֶׁל מֶשִׁי,

וְעַל אֶדֶן הַחַלּוֹן – אֲגֻדַּת חֲבַצְּלוֹתַי

וּצְרוֹר חֲלֹמוֹתַי

וְאוֹתִי – – –

בַּאֲשֶׁר אַתְּ שָׁם – הֲיִי בְרוּכָה מִמְּקוֹמֵךְ!

עִמָּךְ אָנֹכִי בִסְעָרָה, אֲחוֹתִי!

וְאִם אַתְּ עֱזוּז סַעַר וַאֲנִי כְבַד חֲלֹמוֹת –

עַד רֹאשׁ גִּבְעוֹת עוֹלָם וְעַד יַרְכְּתֵי תְהֹמוֹת

יִרְדְּפֵךְ יְגוֹן כָּל-לֵילוֹתַי וְיָמַי;

וּנְשׂוּא אֶבְרוֹתַיִךְ – וְאַתְּ גַּם לֹא תִרְאִי –

אָנֹכִי, עֲנַן זַעַף קוֹדֵר, עֲרִירִי,

אֶל אֲשֶׁר תָּשׁוּטִי אֲשָׂרֵךְ פְּעָמַי,

וּבְפָרְשִׂי מִמְּרוֹמַי, וּבַאֲשֶׁר אָבֹאָה,

צֵל מָגוֹר וְשֹׁאָה –

אֲפַלַּח לֶב-עוֹלָם בִּבְרָקַי וּרְעָמַי

וְאַחֲיֵהוּ בִגְשָׁמַי

וּבְשִׁירִי.

אחד מהדיירים ברחוב היה ראש עירית ירושלים הערבי ראגב נשאשיבי ( החתום על שמו של רחוב המלך ג'ורג' בירושלים ) שהיה נשוי לשתי נשים. האחת מהן, יהודייה ואם לבן בשם יוסף שהתאסלם לאחר חתונת אמו. 

 

(רעאב נשאשיבי הוא האיש שעומד מול לכלה עם הכתר)

מי שמכיר את הרחוב יודע כי מנהיגי הישוב התגוררו בבתים של משפחת נשאשיבי, בתים 7 ו -9 ברחוב, שהינם בתים דו קומתיים צמודים, מעבר לחומת אבן גבוהה.

בבית מספר 7 התגורר דוד ילין, מראשי הישוב, ראש הוועד הלאומי, ואישיות אקדמית וציבורית יוצאת דופן.

ראוי לציין כי מנהיגי היישוב התגורר בשכירות בבית של משפחת נשאשיבי : בתים 7 ו-9 ברחוב אתיופיה

בתים מספר 7 ו- 9 הם בתים דו-קומתיים צמודים, המצויים אף הם, כרוב בתי הרחוב, מאחורי חומת אבן גבוהה. הבתים נבנו על ידי בני משפחת נשאשיבי, בתחילת המאה ה- 20 , לשם השכרה מניבה הכנסות. 

בבית מספר 7 התגורר, בין השאר, דוד ילין שייסד ב-1914 את “בית המדרש העברי למורים”. 

בבית מספר 9 התגוררו אישים כארתור רופין והסופר מרדכי בן הלל הכהן, מראשי “חובבי ציון”, ובן משפחת אימו של יצחק רבין.

הרחוב צופן בחובו לא מעט נקודות נסתרות וכמה מהן יפתיעו כל מבקר בהן

לפרטים נוספים ולהזמנת סיור 

Natanroi.co.il

0523542985