נתן רועי, מורה דרך

אבא קובנר במפגש עם מגיני קיבוץ יד מרדכי במלחמת העצמאות# אוסף התצלומים הלאומי, פרנק שרשל # יש קיבוץ אחד בקצה דרום ושמו ניצנים.# והוא נושא כתם מאז מלחמת העצמאות.# הכתם נובע מדף קרבי שפרסם מפקד חטיבת "גבעתי" שמעון אבידן, ב 9 ביוני 1948 , והאיש שכתב אותו ופרסם אותו היה הפוליטרוק של החטיבה במהלך מלחמת העצמאות, אבא קובנר.  לפני שנשמעו דברי הלוחמים בקיבוץ ניצנים, עוד בטרם יבש הדיו מעל לדף שהודיע על מותם בקרב של 33 לוחמים ונפילתם בשבי של 106 לוחמים פורסם הדף הקרבי הבא שהכתים את הנופלים והכתים את הנופלים בשבי. חטיבת גבעתי, מטה קרבי כשלון ניצנים נפלה עדיין חסר הדו"ח המהימן. טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי. לא כל שכן לחרוץ משפט סופי. אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות, אלא אמירת דברים שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה. ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי הכרח הוא להגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות: נפילת "ניצנים" – כשלון הוא. כשלון חמור. והכישלון לא בנפילת הנקודה. לא הראשונים בנופלים "ניצנים": כי מעטים מול רבים עמ

  אמיר גלבוע כותב ב 3 בדצמבר 1942 מכתב לנתן אלתרמן ובו הוא חושף את התחושות הקשות שלו לגבי מה שמתחולל ברדזבילוב, עיירת הולדתו בחבל ווהלין שבצפון מערב אוקראינה, בה נותרו הוריו, לאחר שהוא עזב לארץ ישראל. הוא לא ידע אלא כך חש. "אני רואה את אבא ואמא אילמים בקפאונם המשגע. אני שומע אנקות אחיותי המובסות. ראשי טס עם גולגולותיהם של אחי הערופים – אני שפל, מקולל, משום שאני חי ורחוק מגלד דמם ( --- ) לעד יקולל נוף הילדות והנעורים, מלב ישורש. לא תיקר לו האדמה שתספוג דמיהם. היא לא תספגם – כל שמיים וארץ יכוסו בתו קלון עד וצבעו – הדם הטהור הקרוש"  פרופסור חגית הלפרין שערכה וכתבה מבוא לספר שיריו "הנה ימים באים", שנתגלו בבויידעם שבביתו מציינת כי כחוט השני עוברת ביצירתו מהשנים 1946-1942 ( הוצאת הקיבוץ המאוחד ) נקיפות המצפון הקשות שהוא נותר בחיים ויקיריו כבר בין המתים, לפי תחושתו. הוא לא הבין איך יכול היה לשכוח אותם, היא כותבת, "שכחת בשרי ודמי כנראה הדריכתני, כי איך יכולתי עד עכשיו לשכחם , את הקרובים לי ביותר" (ארכיון אמיר גלבוע, גנזים). כמה חודשים לאחר מכן הוא מקונן: אתכם את ה

  הציור "ירושלים, שער החבשים" (1923 ) של הצייר יוסף זריצקי הוא מאותם ציורים שמותירים אותך עם טעם של עוד. אתה מבקש לדעת מה קורה מאחורי הדלת, מה מתחולל שם, ומי מתגורר שם.  ניתן לומר כי הציור הזה הוא שער הכניסה לאחד מהרחובות המסקרנים ביותר בירושלים. אולי הספרותי מכולם. פריחתו בתקופת המנדט אף שהוא רחוב שנסלל, על פי תמונות מהתקופה, בסוף המאה התשע עשרה, על אדמה שנרכשה על ידי הקיסרות האתיופית.  הציור יוצר את הסקרנות הגדולה לא פחות ממה שהרחוב הזה מעורר בלב מי שמגיע אליו. כמעט כל אבן נושאת סיפור וכל שער נפתח לסאגה לעוד סיפור ועוד סיפור. פרופסור מרדכי עומר התבונן על הציור וכתב עליו פרשנות שהופיעה בסדרה המעולה של מוזיאון תל אביב על אמני ישראל. "השער הודחק למישור אחורי יותר של הציור ודלת-הברזל שלו סגורה ומסוגרת, כאילו היא חותמת 'גן נעול'. אך מבעד לסגור החומה והדלת נראה טפח מאותו עולם חתום וזר - טפח שאולי רק מגרה ומחזק עוד יותר את ערגתו של האדם אל השלם, המלא. מקטע-הגן שנראה מבעד לסורגים האנכיים והאופקיים של הדלת נעשה למרקם של הנחות-צבע אנכיות, מדודות וצלולות, שנראות לרגע גם כ

מוסטפה כאמל, היה או לא היה, בארץ ישראל מוסטפה כאמל (אתא תורק, אביה של תורכיה החילונית ) הוא גיבורם של מיליוני תורכים חילוניים ברחבי העולם כיון שהוא היה חילוני בהשקפתו והוא המנהיג שקיבל החלטה לקיים תקשורת בין תושביה של תורכיה בתורכית שכתובה באותיות לטיניות.  מוסטפה כאמל - טרם הפיכתו למנהיג תורכיה החילונית - היה קצין בצבא העותומני שהוצב , בסיום ימיה של האימפריה העותומנית, במדינות שונות באגן הים התיכון. אחת מהטענות שהועלו הייתה שהוא שירת בארץ ישראל. הגדיל לעשות איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שהיה בעל דרכון עותומני וכן בני המשפחה שלו, שסיפר באוטוביוגרפיה שפרסם בימי חייו כי הוא פגש אותו.  לא רק פגש אותו אלא האזין רוב קשב להצעתו לכתוב באותיות לטיניות את השפה העברית וכך ליצור אווירה חילונית ובינלאומית שתבשר מהפכה. בנו של מחייה השפה העברית, כפי שהוא מוגדר, קיבל את הרעיון לכתוב בלטינית את השפה העברית שאביו "החייה". לא רק זאת הוא אף יזם הקמתו של עיתון שיהיה כתוב באותיות לטיניות אבל שפתו עברית. לעיתון קראו "דרור" והוא יצא לאור בשנות השלושים של המאה הקודמת עד שקרס.

שרה גיבורת ניל"י בעיני קצין מודיעין תורכי  הבלוג הזה מוקדש לדו"ח של קצין מודיעין תורכי מהתקופה העותומנית, עזיז בך, שכתב את הדו"ח שלו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגיבורה של הדו"ח הישראלי היא שרה אהרונסון, שרה גיבורת ניל"י. החידוש בדו"ח זה הוא סיפור קשריה עם הביירותי נור אל דין ביהם שסייע לה לקשור קשרים בסוריה ובלבנון. למרות בעיותיו של דו"ח זה שעוסק בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה (1918-1913 ) הוא מובא עם הערותיו של ד"ר אליעזר טאובר שתרגם וההדיר עבור אוניברסיטת בר אילן עוד במאה הקודמת. במבט לאחור אפשר לומר שחלקה של שרה אהרונסון בחשיפת מידע אינה מוחוורת עד תום מצד התורכים אבל ברור שהיא פעלה כאשה באומץ רב וחשפה מידע על תנועות הצבא ועל טבח הארמנים.  הדו"ח על רצח הארמנים הועבר על ידה לאחיה אהרון אהרונסון בקהיר והוא פרסם על כך מכתב מפורט שקרוי "לטובת ארמניה" והיה בין הראשונים בעולם לחשפו. ד"ר אליעזר טאובר , למרבה התמיהה, אינו מגדיר את רצח העם הארמני כטבח וכותב כך :  "יש להעיר שהמונח טבח הארמנים אינו מדוייק מבחינה הסטו