שרה גיבורת ניל"י בעיני קצין מודיעין תורכי
הבלוג הזה מוקדש לדו"ח של קצין מודיעין תורכי מהתקופה העותומנית, עזיז בך, שכתב את הדו"ח שלו לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגיבורה של הדו"ח הישראלי היא שרה אהרונסון, שרה גיבורת ניל"י. החידוש בדו"ח זה הוא סיפור קשריה עם הביירותי נור אל דין ביהם שסייע לה לקשור קשרים בסוריה ובלבנון.
למרות בעיותיו של דו"ח זה שעוסק בסוריה לבנון וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה (1918-1913 ) הוא מובא עם הערותיו של ד"ר אליעזר טאובר שתרגם וההדיר עבור אוניברסיטת בר אילן עוד במאה הקודמת.
במבט לאחור אפשר לומר שחלקה של שרה אהרונסון בחשיפת מידע אינה מוחוורת עד תום מצד התורכים אבל ברור שהיא פעלה כאשה באומץ רב וחשפה מידע על תנועות הצבא ועל טבח הארמנים.
הדו"ח על רצח הארמנים הועבר על ידה לאחיה אהרון אהרונסון בקהיר והוא פרסם על כך מכתב מפורט שקרוי "לטובת ארמניה" והיה בין הראשונים בעולם לחשפו.
ד"ר אליעזר טאובר , למרבה התמיהה, אינו מגדיר את רצח העם הארמני כטבח וכותב כך :
"יש להעיר שהמונח טבח הארמנים אינו מדוייק מבחינה הסטורית ואין הוא עומד היום במבחן הביקורת המדעית. לא הייתה כל תכנית לחיסול הארמנים ולעומת זאת קרוב לשני מליון איבדו את חייהם במזרח אנטוליה במלחמה זו, חלק מהם מידי הארמנים"
בבלוג הבא :
היכן התגורר מוסטפה כאמל (אתא תורק, אבי תורכיה המודרנית) בארץ ישראל והיכן שתה עראק עם איתמר בן אב"י בירושלים
===
שרה אהרונסון בעיניו של קצין מודיעין תורכי
המבקרים בזיכרון יעקב פוסחים לעיתים על בית הקברות בסמוך לשער זיכרון יעקב של היום מול תחנת האוטובוסים של העיר ומי שבכל זאת נכנס לבית הקברות לא יפסח על מצבתה של הגיבורה המקומית והלאומית.
שרה אהרונסון ( 1890-1917 ) נחקקה בזיכרון הקיבוצי כשרה גיבורת ניל"י. תרם לכך סיפור חייה שהפך לאגדה בכתביהם של ד"ר הלל יפה, הרופא שהגיע לקבוע את מותה, משה סמילנסקי שכתב עליה, יעקב יערי - פולסקין בן התקופה, ודבורה עומר שפרסמה ספר בשם זה שהודפס במהדורות רבות. על קברה בבית הקברות הישן בזיכרון יעקב נרשמה המילה "שרה" ומעל לקברה מונף דגל מדינת ישראל.
המדובר בדמות של מרגלת שרב הנסתר על הגלוי בפעולתה , בהישגיה המודיעיניים, אבל מותה הנוראי, לאחר ששמה קץ לחייה ביודעה שאהוב ליבה אבשלום פיינברג נרצח במדבר בדרכו למפגש עם המודיעין הבריטי במצרים, הוביל להתפתחות של מיתוס גבורה.
היא הייתה גיבורה.
כשמעלעלים בספרי המודיעין התורכי מגלים שהיא נצטיירה אצלם כ"מאטה הארי" ציונית.
איש המודיעין התורכי עזיז בך פרסם זיכרונותיו כאיש מודיעין במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא התורכי. הזכרונות ראו אור בתרגום עברי של פרופסור אליעזר טאובר בהוצאת אוניברסיטת בר אילן (1991 ).
וכך תאר אותה ( ספק אם פגש או שוחח איתה נ.ר ), מה שתרם לתדמיתה בעיני התורכים :
"בין הקוראים שחיו בשנות מלחמת העולם הראשונה לא היה אחד שלא הכיר את שרה אהרונסון ולא הייתה מסיבת ריקודים באף ארמון מארמונות בירות הגדולים שלא הייתה שרה הכוכב הנוצץ בה. אחמד ג'מאל פאשה ( המכונה הגדול, מתכנן רצח העם הארמני )לא היה מגיע לבירות בלא שתראה שרה מוצגת לפני רמי המעלה והאנשים החשובים. יום אחד הייתה שרה רוקדת עם אחמד ג'מאל פשה באחד מארמונות השכונה הסרסקית ( משפחת סורסוק הידועה הקימה את השכונה, נ.ר ) למחרת ,היה עבד אל רחמאן פאשא אל יוסף (נכבד כורדי שהיה נאמן לעותמנים ונרצח כמה זמן לאחר שמונה לשר ) עורך לה מסיבה בדמשק וביום שלאחר מכן הייתה נערכת לכבודה מסיבה מרהיבה בירושלים. הכל היו מתחרים על קרבתה של שרה, מפני שהאמינו שהיא הגברת של הוד מעלתו אחמד ג'מאל פאשה, ובגלל יופיה, עדינותה וחביבותה".
"אבל האם הייתה שרה אהובתו של ג'מאל פאשה באמת ? האם הייתה מופקרת ? ומדוע מילאה תפקידים אלו בארץ ? מאטה הארי , המרגלת הגרמניה שמילאה תפקידים חשובים בצרפתף לא עסקה במקצוע הריגול אלא כדי לשרת את אומתה ואת ארצה. כאשר הוציאו אותה הצרפתים להורג מתה מחייכת משוכנעת שלא נהרגה אלא למען מולדתה. ובאשר לשרה הרי מילאה בסוריה , בלבנון ובארץ ישראל, תפקידים לא פחות חשובים מן התפקידים שמילאה מאטה הארי . שרה הייתה יהודית ציונית שעסקה בריגול למטרה לאומית ונמנתה עם הפועלים למען הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל".
(שם, עמ 61)
תחילת הפעילות
איש המודיעין התורכי מציין, מבלי להציג מקורות לכך, כי הברון רוטשילד פנה לשרה אהרונסון וביקש ממנה לפעול כמרגלת לטובת הבריטים "כי טובת הציונות מחייבת זאת" וכך גם המודיעין הבריטי.
על פי הדו"ח היא גייסה לצידה ערבי ביירותי, נור אלדין בך ביהם, צעיר משכיל וחובב עתיקות מעשירי ביירות, שאותו הכירה בעת שביקר בזמרין ונפגש עם האח ד"ר אהרון אהרונסון.
ואז, כותב איש המודיעין, "שרה נכנסה לעובי השיחה (בין הגברים) בנועם ש"שיכר" את נור אל דין בך, והיא הביעה את רצונה לבקר בסוריה במסגרת מחקריה לטובת תחנת הניסיונית של אחיה. הוא הסכים ללוותה במסע זה.
"שרה, שלא הגיעה באותו זמן לשנתה העשרים, הייתה מפתה גם נזיר" מציין איש המודיעין, ואינו מדייק כיון ששרה הייתה אז בת 22 שנים.
הם יצאו לסיור בארצות הליבנט לפני מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1912-1914, כשעוד לא עלה על הדעת שרצח נסיך יוביל למלחמה עולמית שתוריד את האימפריה העותומנית מעל במת ההיסטוריה.היא החלה לערוך סיורים במרכזי בדואים ושבטי נוודים במדבר הסורי.
באחד המקרים, כשהתרחקה , ניסתה קבוצה בדואית לחטוף אותה באיומי נשק. הערבי הביירותי, לבוש בבגדי בדואי, נופף בנשקו וזעק לעברם, והם ברחו.
ב 1914 עברה שרה לאיסטנבול ונישאה לגבר מבוגר ממנה ושהתה שם עד לשנת 1915.
אומר איש המודיעין : עם הכרזת המלחמה , ב 1914 , קיבלה שרה את תפקיד מנהלת סניף המודיעין של הבריטים בארץ ישראל, והחלה לגייס מרגלים .
הפעולה הראשונה שהיא עשתה : אימון יוני דואר שיעופו בין עתלית לאזורים שמסביב.
הוא מציין שהיא הקימה תאי ריגול בצמח, הבטייחה, אלחרבה, תל שהאב, חוראן והמדבר הסורי. אחר כך גייסה סוכנים בביירות, ירושלים, דמשק, חלב יפו וחיפה.
הוא התייחס למודיעין שאספה אבל ציין – בהערכה של איכות המודיעין – שברוב המקרים טעתה במידע.
פירוק הרשת ומותה
בעל הדו"ח התורכי , שמגלה חוסר אמינות בחלקים רבים של הדו"ח, מציין כי שרה אהרונסון הייתה בין מקבלי פניו של אחמד ג'מאל פאשה בדצמבר 1914 בירושלים אבל באותה עת היא לא יכלה להפגש עימו בישראל כי הייתה עם בעלה חיים אברהם באיסטנבול.
היא שבה לארץ ישראל בשל רצונה ליד עם משפחתה ובשל העדרויותיו הארוכות של בעלה איש העסקים.
איש המודיעין מציין כי שרה אהרונסון היא זו שצפתה ודיווחה על מסע המלחמה של התורכים אף שלאחר מכן ציין כי המרגל שעשה זאת היה המרגל אלתר לוין ( שאגב, זוכה למקום של כבוד בספרו של ד"ר תום שגב, ימי הכלניות ).
התורכים עלו על שרה אך הוא איננו מפרט את הדרך. הוא רק מביא פרק שבו היא מנהלת שיחה עם חבריה שבו הם מנסים לשכנעה לעזוב את עתלית באמצעות אניית קרב בריטית והיא סרבה. מסתורין סביב מקורות המידע שלו כמו בשאר המקרים שהוא סיפר אודותיה.
הוא אינו מספר על עינוייה ועל החלטתה, בעקבות כך, להתאבד.
יעקב יערי פולסקין שכתב על אגדת ניל"י כתב על עינוייה בהתבסס על מידע ששמע והפך אותו לסיפורי :
שרה הסבה את פניה אל הקיר והחרישה.
“גברתי, אם לא תקומי להשיב על שאלותיי, אצווה לחיילים שיעמידו אותך על רגליך”.
היא רכסה את כפתורי חלוק הלילה, ישבה על הספה והביטה לפניה באדישות.
“הנני חוזר ושואל: איה יוסף לישאנסקי? איה ראובן שווארץ? ואיה… ואיה…? ואם לא תשיבי לי ברצון, אוכרח להוציא מילים מפיך בכוח”.
שרה משכה בכתפיה וחיוך־בוז עבר־חלף על שפתותיה.
במקום האדיבות המעושה שנראתה מקודם בהבעת פני הקאימאקאם, באה ההבעה הטבעית של אכזריותו הפראית ואש־זעם הוצתה בעיניו.
“קחוה החוצה אל הרחוב!” פקד על החיילים.
הם גררוה אל הרחוב, לפני שער החצר, קרעו מעליה את החלוק, קשרו את ידיה בחבל על עמוד השער והתחילו להצליף על גופה בפרגולים. לב החיילים, איכרים פשוטים מאנאטוליה, התחמץ בקרבם לשמע הפקודה להכות את האשה האמיצה הזאת. אך חייל חייב למלא את הפקודה. הם היכוה והיכוה והקאימאקאם חזר על שאלותיו. ושרה – כאילו לא בה פגעו המכות ולא אליה נאמרו הדברים. השתיקה הזאת הגדילה את רוגזו של הקאימאקאם עד להשחית. גם הזקן לא גילה כלום, אבל הוא לפחות צעק בכאבו. וזאת – אף אות של סבל לא נראה על שרירי פניה.
“הוסיפו! יותר חזק!” צרח הקאימאקאם.
החיילים עשו את מלאכתם באמונה. בעקבות הפרגול נצרר הדם בפסים אדומים־כהים על הגב, הכתפים והזרועות, אולם שרה אינה עונה על השאלות.
“הוסיפו יותר חזק!” צרח הקאימאקאם בזעם. “איה לישאנסקי? איה שווארץ? מי הם עוזריך? מה עשיתם לנו? מה מסרתם לאוייב?”
אילו ניתנה רשות להמיתה היה הקאימאקאם מכה אותה עד מוות, להתנקם בה על שתיקתה הגאיונה, המעליבה אותו עד עמקי נשמתו. אבל הוא נצטווה להביא מזכרון־יעקב את סודות רשת הריגול ואת חבריה, ולא להמיתם.
לאחר כמה שעות של עינויים, ללא תוצאות, ציווה הקאימאקאם להתיר את שרה מאסוריה ולהכניסה הביתה, כדי שתנוח קצת ותחליף כוח לעינויים חדשים. בינתים ניגש הקאימאקאם לאסור ולענות אנשים אחרים. אולי יצליח בעזרתם ללכוד את האנשים אשר הוא מבקש…
ובהמשך כתב כך:
יום־יום היו חיילים מובילים את שרה אל בית שבו קבע המפקד התורכי את מרכז החקירה והעינויים. החיילים היו דשים את בשרה בפרגולים, לוחצים את אצבעותיה בין הדלת והמזוזה, צובטים את בשרה במלקחיים ושמים ביצים רותחות תחת בית־שחיה. כל עינויי התופת שהנהיגה האינקביזיציה במרתפיה האפלים קמו כאן לתחיה בפקודתו של הקצין עוסמאן, רב האינקביזיטורים.
“מי הם עוזריך?” היה עוסמאן צורח באזניה בלי הרף.
כמעט תמיד השיבה לו שרה בשתיקת־בוז. כאילו אין איש לפניה. אך לפעמים כיבדה אותו בתשובה:
“אין עוזרים לי. רק אנוכי. רק אנוכי הכינותי לכם את האבדון, כי שנאתיכם, אדוני הפלאקה5 והבאקשיש, המרמה והשקר. כי בזיתי לכם, הנקלים והנרפים. כל מי אשר תענו בלעדי – דם נקיים הוא. איש בלעדי לא עשה כלום. איש בלעדי לא ידע דבר. רק אנוכי ידעתי. וממני – את הנשמה תוציאו, אבל לא את הדברים. תפשו את הרוח בשדה!..”
ושוב היכו. ושוב הגבירו את העינויים.
“הגידי את האמת, ואם לאו – מוות לך!”
"המוות? בוז לכם ולמוות!… בוז לכם, המאה, המענים אותי את האחת.. הכו! ענו! על כל שערה משערות ראשי שתיפול ארצה תתנו את הדין. יש מי שינקום את נקמתי. הכו! ענו! את ממשלת הזדון של הפלאקה והבאקשיש לא תצילו! הגיע סופה!..
"החיילים האנאטוליים לא הבינו את דברי שרה, אך גם להבעת פניה וקולה הנוקב אחזתם רעדה. הם הוסיפו להניף את הפרגול על בשרה בתוקף הפקודה. אבל דברי האשה, הנאמרים בשקט, כבשיחה רגילה, אך בלוויית מבט נוקב ושורף, הקפיאו את דם לבם וריפו את ידיהם. הקצין המנצח על העינויים חמתו בערה בו לשמע דברי שרה וציווה להגביר את עינוייה.
“ענוני, הכוני, ככל אשר תאבה נפשכם. לשווא. כל דבר לא תצילו מפי. הלא יומכם האחרון כבר בא. סבורים אתם, כי הואיל ואשה אני, אהיה חלשה ברוחי ואפיל תחנונים לפניכם. את צחוקי אני מגלגלת עליכם. בוזי לכם. לא היו לי כל שותפים בפעולתי. אני לבדי עשיתי את העבודה וכריתי קבר למענכם. הקבר כבר פעור לפניכם. מחר יבוא יום הגאולה. בוא יבוא. ואתם תפלו בבור אשר חפרתי לכם”.
* *
ארבעה ימים הסתערו עליה כל עינויי האינקביזיציה ובשרה כבר השחיר מרוב פצעים וחבורות ומכות טריות. אך זעקת־כאב לא השמיעה. אפס, ביום החמישי לעינויים אזל כוחה הגופני של שרה, הגם שרוחה לא נשברה. חייל אחד חמל עליה והתיר את החבל שהיתה קשורה בו, למען תיפול ארצה ותנוח קצת. אך בלב הקצין הממונה על העינויים לא היתה חמלה. הוא ציווה להקימה, לאסרה מחדש ולהוסיף מכות על מכותיה. עתה כבר ניתנה לו תאוות־נפשו. שרה החלה לצעוק בקולות מחרידים, שחדרו החוצה בעד הקירות, הקולות נקבו את האזנים וזעזעו את נפשות כל החיילים והתושבים. גם עצבי הקצין נקרעו מיללותיה. מאוד רצה להפסיק את העינויים, אך לא יכול היה להיות מנוצח בידי אשה. ככל שגברו צעקותיה כן הוסיף לענותה. אולי סוף־סוף תגיד לו, מי הם עוזריה. אולי יישבר גאון עוזה!…
אך שרה באחת. תשובתה למענים היתה:
“רק את גופי תוכלו לרמוס. אך בנפשי לא תוכלו לשלוט לעולם. אני בזה לך ולממשלתך הזדונית. אתם התורכים זמנכם עבר. הארץ הזאת מולדתנו היא ושלנו תהיה”.
אלה היו דברי שרה לקצין העינויים, בין צעקות לצעקות.
עתה שכחו תושבי זכרון־יעקב את שנאתם לקבוצת ניל"י. כולם הזדעזעו לשמע צעקותיה המרות של שרה, הסתתרו בבתים ואטמו את אזניהם שלא לצאת מן הדעת מרוב צער. הבתים נתרוקנו. המושבה כאילו מתה כולה. חיו רק הצער והכאב, שנתמקדו כולם באשה יחידה.
סוף־סוף נשתתקו הקולות האיומים, ומבעד לחלונות שנפתחו תריסיהם נראתה שרה מובלת הביתה בין חיילים מזויינים. פניה מביעות עוז, קומתה זקופה, רק צעדיה איטיים מחמת המכות והכוויות על כפות רגליה. מוליכים את שרה מכלאה אל בית אביה, לרחוץ בשרה ולהחליף שמלתה, בטרם יסיעוה לנצרת. שרה עוברת ברחוב, צועדת בראש מורם, כולה אומרת זוהר. מודיר קיסריה, אחמד־ביי, שהלך עמה בלוויית כמה חיילים, סיפר: “ראיתי את שרה בלכתה והיתה בעיני כבת מלכים. ראיתיה והוד מלכות חופף עליה. אז האמנתי באמונה שלמה במלכות ישראל”.
עננה קלה עברה על פני השמש. היא כיסתה את פניה כמתביישת להביט אל כברת־אדמה זו, עליה נעשה הפשע הבזוי ביותר. כלימה כיסתה גם את פני מפקד הצבא. הוא נתן צו לאסוף את כל האסירים החשודים ולהעבירם מזכרון־יעקב לנצרת. יעשו להם שם מה שיעשו. הוא אינו יכול לשאת עוד עינויים כאלה בתחום שלטונו.
כשהודיעו לשרה כי היא תובל יחד עם אביה ועם שאר האסירים לנצרת, ביקשה שיחזירוה תחילה לביתה, כדי להתרחץ ולהחליף את בגדיה. היתה זו בקשה שהקצין לא יכול לדחותה. גם לו יותר נעים היה, שהיא לא תבוא לנצרת בבגדים מגואלים בדם פצעיה.
היא נכנסה לחדר האמבטיה, בדקה את אקדחה ומצאה שהוא בסדר. מתוך בטחון באקדח הגואל מיהרה וכתבה את רצונה האחרון והטמינה את מכתבה בחרך החלון הסגור. המכתב היה מיועד לידיד המשפחה שטרנברג ונאמר בו:
"אם הממשלה תעזוב את פועלי התחנה חופשים, אז ראה שימשיכו את העבודה בתחנה, יתפרנסו מהחיטה והשעורה הנמצאת בתחנה, ויקבלו שלושים פראנק לחודש. אם תאסור הממשלה עליהם לעבוד בתחנה, אז תן להם לכל פועל חמישים פראנק ‘אוואנס’6 וילכו לחפש עבודה.
ראיתי שהמודיר מסר לקומנדאן שלושה שמות: אפלבום, פייטלזון, מדורסקי, מחדרה. אלה סיפרו להם על אודות עבודתנו. הם פשוט מסרו עלינו, וכמובן שאנו כעת במצב נורא מאוד, ואני עוד יותר מכולם, כי לקחתי עלי את כל האשמה.
קיבלתי מכות רצח, עינויים נוראים. אסרוני בכבלי ברזל. זכור לספר את צרותינו וסבלנו לאלה שיבואו אחרינו. אני אינני מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו והגידו עלינו את הכל.
בטוחתני שבקרוב ינצחו ידידינו, ואת אחי תראה. תספר להם את הכל ואמור להם: שרה הטילה עליכם לנקום את דמה.
לא לרחם, כמו שלא רחמו עלינו.
אין לי כבר כוח לסבול. העינויים הם נוראים. טוב לי להמית את עצמי מאשר להענות עוד בידיהם המגואלות. הם אומרים שישלחוני לדמשק ושם בודאי יתלו אותי. אני יש לי נשק קטן. אני אינני רוצה שהם יתעללו בגופי. צרותי עוד יותר נוראות מפני שאני רואה את אבא סובל נוראות. אבל לא, לא נדבר! לשוא הם מנסים את כל מיני העינויים. אנו לא מדברים, וזכרו אתם, כגיבורים הומתנו ולא הודינו.
אין דבר, אנו הקרבנו את עצמנו, אבל הצלנו את העם, גאלנו את הארץ! אל תתחשבו עם דברי מנוולים ומלשינים. אני שאפתי לעמי ולהטבת עמי, ואם עמי נבזה – יהי. ישתדל יצחק ללכת אל ההרים אחרי לכת הצבא ולמצוא את יוסף לישאנסקי, ויאמר לו: אל תמסור עצמך לעולם. המת את עצמך ואל תתמסר!
באו ואיני יכולה עוד לכתוב".
החייל העומד בחוץ והממונה על שמירתה ניגש ודפק על דלת חדר הרחצה. הגברת מאריכה בהכנות יותר מדי.
באותו רגע נשמע קול יריה מתוך חדר האמבט הסגור.
הכדור שקלעה שרה באקדח לתוך פיה, לא די היה בו לכבות את נר חייה, אולם בכבוד השלטון התורכי הצבאי פגע פגיעה כבדה. מעתה אבדה כל תקווה להוציא מלים מפיה. אפילו להעמידה לדין ולהאשימה אין אפשרות. קצין העינויים שנפגע קשות, שלח את המוכתר להבהיל אל שרה את רופא המושבה – ד"ר הלל יפה. ביומנו, מתאריך 5 באוקטובר 1917, רשם הרופא את פרטי ביקורו אצל שרה, לאחר שבדק אותה:
“מצאתי את שרה מוטלת על הקרקע בחדר האמבטיה. ההכרה אבדה לה. דפקה חלש קצת וקצת דם שותת מבין שפתיה. אחרי זריקה שבה רוחה אליה. הכירה אותי והתחננה אלי: ‘בשם אלוהים, שים קץ לחיי! אינני יכולה לסבול יותר’. השכבתיה במטה וראיתי, שידיה ורגליה משותקות שיתוק גמור ולשונה פצועה. אקדח קטן נמצא לידה על הקרקע, ומתוך בדיקה על ידי זונדה הוברר לי, שהכדור אשר ירתה בעצמה פלח את כל אברי הלשון ונתקע בעמוד השדרה. ידיה היו נפוחות וכחולות מן המכות שהכוה. ושוב בכתה והתחננה אלי, כי אשקה אותה סם־מוות. תחילה סרבה לגרגר ולקבל רפואה; לא רצתה לסבול יותר. אבל לאחר שהבטחתי לה, כי אדבר עליה עם המושל הצבאי חדלה לסרב”.
מכתב הפרידה של שרה אהרונסון כפי שהוא מוצג באתר של מל"מ
ס
תגובות
הוסף רשומת תגובה