אמיר גלבוע כותב ב 3 בדצמבר 1942 מכתב לנתן אלתרמן ובו הוא חושף את התחושות הקשות שלו לגבי מה שמתחולל ברדזבילוב, עיירת הולדתו בחבל ווהלין שבצפון מערב אוקראינה, בה נותרו הוריו, לאחר שהוא עזב לארץ ישראל.
הוא לא ידע אלא כך חש.
"אני רואה את אבא ואמא אילמים בקפאונם המשגע. אני שומע אנקות אחיותי המובסות. ראשי טס עם גולגולותיהם של אחי הערופים – אני שפל, מקולל, משום שאני חי ורחוק מגלד דמם ( --- ) לעד יקולל נוף הילדות והנעורים, מלב ישורש. לא תיקר לו האדמה שתספוג דמיהם. היא לא תספגם – כל שמיים וארץ יכוסו בתו קלון עד וצבעו – הדם הטהור הקרוש"
פרופסור חגית הלפרין שערכה וכתבה מבוא לספר שיריו "הנה ימים באים", שנתגלו בבויידעם שבביתו מציינת כי כחוט השני עוברת ביצירתו מהשנים 1946-1942 ( הוצאת הקיבוץ המאוחד ) נקיפות המצפון הקשות שהוא נותר בחיים ויקיריו כבר בין המתים, לפי תחושתו.
הוא לא הבין איך יכול היה לשכוח אותם, היא כותבת, "שכחת בשרי ודמי כנראה הדריכתני, כי איך יכולתי עד עכשיו לשכחם , את הקרובים לי ביותר" (ארכיון אמיר גלבוע, גנזים).
כמה חודשים לאחר מכן הוא מקונן:
אתכם את הקרובים לי מכל קרוב, אתכם שדמכם ובשרכם ועצמכם אני – האראה עוד ? הגידו אהובי הטהורים הנכם חיים ? אבא גא ושפל רוח על העניות ואזלת ידך, על שאין בידך להציל ולהנצל כאז גם עתה. אמא נלבבה , יקרת הנפש (----) הזכים ופשוטים ומסורים וטהורים שכל שמחתו של כל אחד הייתה לראות בטובו של השני, הענווים וצנועים בילקה, שיקה, ברונקה, משה'לה, שרה'קה, ואסתר'יקה. מה חטאכם? (--- ) החביבים , ילדי הזך , כרובי המעוטר , יוסל'ה הקטן, ילדם של ברונקה ואהרון. אללי כי לא אדע את גורלך התינוקי – שריד האור והחדווה בתוך יגון הבית ( ארכיון גלבוע, רשימת יומן, מלטה, 6.6.1943 )
אף שלא ידע מה עלה בגורלם הוא חש , באורח אל טבעי כי הם נרצחו, וסמוך ליום מותם הוא כתב שיר
פה, לא שערים מברזל/
לא מעצים פורחים./
-אך אני באגרופי דופק/
על שער הרבבה/
כי הכריחתני איים היבבה//
ושערים אראה בכל/
ושערים לי מסביב/
אך עובר הורס אלי הקול/
ועוז של דין בו -/
הוא קולו של אבי//
מאחר ואין רבים בין הצעירים שמכירים את שירתו של אמיר גלבוע אני מביא כאן הופעה נדירה שלו בהקלטה של הטלוויזיה החינוכית
*נכתב לרגל יום השואה הבינלאומי
תגובות
הוסף רשומת תגובה