מוסטפה כאמל, היה או לא היה, בארץ ישראל
מוסטפה כאמל (אתא תורק, אביה של תורכיה החילונית ) הוא גיבורם של מיליוני תורכים חילוניים ברחבי העולם כיון שהוא היה חילוני בהשקפתו והוא המנהיג שקיבל החלטה לקיים תקשורת בין תושביה של תורכיה בתורכית שכתובה באותיות לטיניות.
מוסטפה כאמל - טרם הפיכתו למנהיג תורכיה החילונית - היה קצין בצבא העותומני שהוצב , בסיום ימיה של האימפריה העותומנית, במדינות שונות באגן הים התיכון. אחת מהטענות שהועלו הייתה שהוא שירת בארץ ישראל.
הגדיל לעשות איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שהיה בעל דרכון עותומני וכן בני המשפחה שלו, שסיפר באוטוביוגרפיה שפרסם בימי חייו כי הוא פגש אותו.
לא רק פגש אותו אלא האזין רוב קשב להצעתו לכתוב באותיות לטיניות את השפה העברית וכך ליצור אווירה חילונית ובינלאומית שתבשר מהפכה. בנו של מחייה השפה העברית, כפי שהוא מוגדר, קיבל את הרעיון לכתוב בלטינית את השפה העברית שאביו "החייה".
לא רק זאת הוא אף יזם הקמתו של עיתון שיהיה כתוב באותיות לטיניות אבל שפתו עברית. לעיתון קראו "דרור" והוא יצא לאור בשנות השלושים של המאה הקודמת עד שקרס.
בן אב"י סיפר באוטוביוגרפיה שלו כי הוא פגש את הקצין מוסטפה כאמל בבית המלון "קמיניץ" ברחוב הקונסולים (רחוב הנביאים של היום) לשם היו מגיעים טובי העם והמבקרים שהגיעו לארץ ישראל בתקופה העותומנית. זה קרה במהלך שנת 1911 והמפגש הזה הצית, על כוסית של עראק, שאיפה של איתמר בן אב"י לערוך רפורמה נוספת של המשפחה : הוצאה לאור של עיתון עברי באותיות לטיניות.
(איתמר בן אב"י, עם שחר עצמאותנו ע"מ 231 )
גם "הנדיב הידוע", הברון אדמונד דה רוטשילד ביקר כאן וגם אליעזר בן יהודה ישב כאן עם חבריו לשתות כוס תה, והיום לא תוכלו לעשות זאת כי המלון הפך להיות מחסן לקרמיקה ואריחי אבן.
אבל מיטב הסיפור, כנראה, כזבו. בן אב"י ומוסטפה כאמאל אולי לא נפגשו כלל באותה שנה. מדוע ? מי שבודק את ההיסטוריה של תורכיה החדשה מגלה שהקצין התורכי , לימים הידוע שבמנהיגיה של תורכיה החדשה, שירת באותה עת במדינה אחרת לחוף הים התיכון ולמדינה קוראים : לוב ולא ארץ ישראל.
אבל לא כתבנו כל זאת על מנת להוכיח שמוסטפה כאמל לא היה בארץ ישראל אלא שהוא היה.
"הבלש העברי הראשון", דוד תדהר, יליד ארץ ישראל, כותב בספרו "בשירות המולדת" ( 1912 -1960 ) כי הוא האיש שלימד את אתא תורק (מוסטפה כאמל ) את משחק הכדורגל. הוא לא למד בקבוצת פנרבחצ'ה אלא במכבי תל אביב.
הוא מספר, כשהוא מציג תמונה של מוסטפה כאמל ועוזרו, ולידו ראובן גור אריה מנחם ארבר והוא בעצמו, כך :
חרף כל הצרות והסכנות לא פסקה עבודת "המכבי" והיא הייתה עידוד לישוב באותם ימים רעים ומרים., וגם הועילה לנו ליצור קשרים עם הקצינים הצבאיים התורכים. עזרנו בארגון קבוצות משחקי כדורגל מבין התורכים ( 1915 ) והמכבי נתן להם את המורים הדרושים לכך. אדמת חברת "גאולה" שמימין הדרך תל אביב יפו שימשה מגרש המשחקים המשותפים.
הקצינים התורכים למדו להכירנו ולכבדנו ואנחנו הפקנו מהם תועלת בשעת הצורך. הקצין הממונה על החיילים היה אז מוסטפה כאמל פחה ( אחרי מלחמת העולם הראשונה : אתא תורק , ראש ממשלת תורכיה ).
הבלש העברי הראשון, דוד תדהר, ממשיך לספר כי בראשית חודש פברואר 1954, פנה הציר התורכי אל ראש אגף נספחים צבאיים במשרד הבטחון הישראלי, בבקשה לנסות למצוא את הבית שבו התגורר אתא תורק בשעת ביקורו הראשון בארץ ישראל, בשנת 1906. הבית ביפו , אשר נאמר עליו כי שימש אז מטה חיל הרגלים התורכי.
אגף הנספחים הצבאיים פנה מיד לגורמים המוסמכים וביקש מהם לחקור והחקירה נפלה לידיו של הבלש העברי הראשון, דוד תדהר.
הוא פנה לאחד מר יהודה נדיבי , מזכיר העיריה בתל אביב, וזה פנה למינהל יפו, "ושם נתברר כי אין למצוא ביפו שום ערבי שהיה במקום בשנת 1906 " .
הבלש שלנו פתר את התעלומה :
"מצאתי ביפו כמה ערבים זקנים ובניהם את טאהר מוחמד אל אימאם", סמל לשעבר במטה חטיבת חיל הרגלים התורכי, ששכן בשנת 1906, בבית עלי מיזראניה ביפו. הוא נזכר שבאחד הימים הודיע לו הבריגדיר התורכי ביפו כי באניה הצרפתית העומדת להגיע לנמל יגיע חברו מוסטפה כאמל פחה שלמד עימו בבית הספר לקצינים בגרמניה. אותו טאהר היה נוכח עם מפקדו בנמל יפו בבואר האורח".
"מצאתי גם את בנו של בעל הבית שבו התאכסן האורח , הבית נמצא בשכונת אירשיד, בקרבת חוף הים. כיום : רחוב 214 , בית מספר 3 ביפו. הזמנתי צלם שצילם את הבית. ארבע התמונות ממשחקנו בכדורגל בשנת 1915 ; הבית וכל הפרטים מסרתי לנדיבי שהעבירם לאגף הנספחים שלנו".
( דוד תדהר, "בשירות המולדת" ( 1912 -1960 ) ע"מ 35-37 )
איוואן בונין בארץ יהודה
הסופר וזוכה פרס נובל לספרות, איוואן בונין ( 1870-1953 ) הוא מן הסופרים שחובבי הרומנטיקה הרוסית אוהבים לקרוא. הוא זוכה לעדנה כאן עם פרסום ספר הסיפורים הנוסף שלו בתרגומו של רועי חן "שדרות אפילות". לפני כן, תורגמו מספרי הסיפורים שלו.
ומתברר שגם הוא מצטרף לרשימה של סופרים שביקרו והתרשמו מארץ ישראל לאו דווקא במאה התשע עשרה אלא במאה העשרים. והוא רוסי.
אני נתקלתי בו לראשונה, בעת שהייתי חייל, ובשק"ם הצבאי מכרו את סיפרוני "תרמיל", בעריכתו של ישראל הר המנוח. הספר שלכד את עיני היה ספרו "באביב, ביהודה" ובו עוד 14 סיפורים, בתרגומו של יורם ברונובסקי המנוח.
זכרתי כי בכרך התרגומים של שאול טשרניחובסקי היו בין היתר שני שירים של איואן בונין ובהם התרשמויותיו מארץ ישראל. השירים הם שירים מתארים את ארץ ישראל בשנים שבהם היה טשרניחובסקי בין החיים.
החרמון, איואן בונין תרגם שאול טשרניחובסקי
הוֹי, שֵׁיח' גָּדוֹל, הוֹי, דְּרוּז סָב וְעִזּוּז!/
אַתָּה רוֹאֶה הַכֹּל; מִדְבָּרִיּוֹת גּוֹלָן,/
אֶת הַכִּנֶרֶת וְאֶת גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן כֻּלָּן/
וְאֶת בֵּית-אֵל עִיר הַתָּנָ"ךְ הִיא לוּז./
עַל הַלְּבָנוֹן זוֹרֵחַ כְּעֵין בּוּרְנוּס,/
מַלְבִּין מִשְׁיוֹ הַרְחֵק עַל הַר הַתְּכֵלֶת,/
וּמְשְׁיחִי שְׁפַל-הָרוּחַ בְּחֹם תַּמּוּז/
גַּם הוּא שָׁאַף אוֹתְךָ – מְשׂוֹשׂ גַּמֶּלֶת./
לְרַגְלֵי חֵיל-טְבֶרְיָה הָאָפֹר/
יָשֵׁן הַגִּינוֹסָר בְּחֵיק-סְלָעִים,/
סָבִיב שָׁרָב, זֹהַר לוֹהֵט וְאוֹר,/
סֶרֶג צַבָּרִים מְאֹד עַתִּיקִים, רָעִים://
עַל דֶּרֶךְ-נַצֶּרֶת לוּטַת אֲבַק הַשְּׁחוֹר/
מִבַּלְעָדֶיךָ אֵין מַשִּׁיב פֹּה קֹר נָעִים.//
27.11.33
והשיר השני : מצבת קבורת רחל/ איוואן בונין תרגם: שאול טשרניחובסקי
"וַתָּמָת הִיא וַיִּקְבְּרֶנָּה יַעֲקֹב/
בַּדֶּרֶךְ שָׁם…" וְעַל מַצַּבְתָּהּ אֵין/
כָּל-שֵׁם, כָּל-סִמָּן, כָּל-תָּו אָיִן;/
אוֹר דַּל בַּלַּיְלָה יֵשׁ דּוֹלֵק בְּחֵן,/
וְחִוְרַת-מִסְתּוֹרִין פֵּרְשָׂה כְּנָפֶיהָ/
עַל הַכִּפָּה הַמַּלְבִּינָה בַּצֵּל./
בַּאֲפֵלָה קַלָּה אֶקְרַב אֵלֶיהָ/
וּבְרֶטֶט אֶשַּׁק לֶעָפָר, לַחוֹל;/
בְּאֶבֶן לְבָנָה זֹה, חֵן-נָשִׁים עָלֶיהָ,/
הַנְּעִימָה בַּמִּלִּים, בַּיְקוּם – רָחֵל!/
1933
השירים הללו היו קשורים לסיפור התנ"כי, לשפת הקודש, שהוא לא הכיר אותה אלא מן השפה הרוסית שאליה תורגמו סיפורי הברית הישנה.
הסיפור "באביב, ביהודה" כתוב בסגנון ציור גי דה מופסן. למה הכוונה ? סיפור המסופר, בצורה ריאליסטית ורומנטית, על ידי "גבר גבוה ונאה שגון פניו צהבהב, עיניו כהות זוהרות, תלתלים לו קצרים ומכסיפים והוא מהלך תמיד על קב כי אינו יכול לכפוף את רגלו השמאלית"
המספר הזה מספר את הסיפור והסופר איואן בונין הינו העד שמקשיב לסיפור.
מדובר באיש משלחת מחקר באיזור מדבר יהודה. הוא מלווה על ידי מורה דרך בדואי שמארח אותו במאהל שלו.
על הדרך למאהל נקרות בדרכו המראות של האתמול:
"שם, באותה הדרך הקדמונית ליריחו, במדבר הסלעים של יהודה הכל היה כמו מאז ומעולם – מת, פראי, עירום, מסנוור בלהט החולות. אך אפילו שם , באותם ימי האביב המזהירים, נראה לי הכל שמח עד בלי די, מאושר. זו הייתה שהייתי הראשונה במזרח, ראיתי לפני עולם חדש לחלוטין ובעולם זה – את בת אחיו של השייך עייד"
(איואן בונין, באביב ביהודה, ע"מ 116 )
כיאה לבן המערב שפוגש את המזרח גם הוא התאהב במראה הנשים.
והוא כמובן מיישיר מבט אליה ואף שהיא בדואית תמירה, אלמנה, הוא שר לה "הסבי ראשך, השולמית".
והוא מתאר אותה בצורה מסתורית:
"ובעוברה ליד האוהל הסבה קלות את ראשה ועיניה חלפו על פני : עינים כהות להפליא, לואטות סוד, פנים שחורות כמעט, שפתיים סגולות גדולות – והן שסיחררו אותי ביותר באותו הרגע אך לא רק הן. הכל סיחרר אותי : יד , יפה להלל, מעורטלת עד הכתף, תומכת בפחית שעל ראשה, תנועות הגוף איטיות תחת הכותונת הכחולה, שדיים שופעים המרימים את הכותונת הזאת...וכך קרה שעבור זמן קצר פגשתי אותה בירושלים בקרבת שער יפו! היא הלכה בהמון ניכחי וגם כאן על ראשה משהו עטוף בבד. ראתה אותי ונעמדה.ניגשתי אליה".
"הכרת אותי ?"
"בידה הפנויה טפחה לי קלות על הכתף וחייכה :
"הכרתי חוואג'ה"
"מה את נושאת ?"
"גבינת עיזים"
"ובשביל מי?"
"בשביל כולם"
"כלומר, למכירה? או שאי אותה אלי "
"לאן?"
"לכאן, למלון...."
וכך מתפתחת כאן פרשייה שבמסגרתה רב הנסתר על הגלוי בסיפור.
זה לא נעלם מעיני הבדואי, שייך עייד, שבאחת הפעמים שהמספר ביקר שם ויצא לדרכו, ליוותה אותו יריה מכוונת היטב לכף רגלו להזכירו שידוע ליורה על פרשייה זו ועדיף שלא יבקר יותר במאהל.
הוא נותר עם רגל פצועה ומאז הוא מדדה על קב לכל מקום שיפנה.
הסיפור פורסם 13 שנים לאחר שאיואן בונין עזב את ארץ ישראל.
כך הצטרף לעדת המספרים על ארץ ישראל מקרב סופרי העולם שביקרו בה.
היכן נהרג ר' יהודה הלוי
אב"א אחימאיר, ממייסדי ברית הביריונים ואחד מהאידאולוגים של הימין הפוליטי בארץ ישראל, היה, כידוע מן הכותבים של האנציקלופדיה העברית.
משך שנים כתב בתחומים שנוגעים להיסטוריה הן הכללית והן היהודית.
מי שלא חשב כמוהו זכה לכינוי "צופה חלם" ( על שם אותה עיר שבה התושבים היו טיפשים).
הוא כותב בעיתון "המשקיף" (15 באוגוסט 1941 ) כי ר' יהודה הלוי חי בימי מסעי הצלב לארץ ישראל שבהם היו גם "מסעי מגן דוד" שאותם יזמו יהודים. זו הייתה, לדבריו, תנועה של יהודים לארץ ישראל ולא תנועה פרטית כפי שהציגוה "צופי חלם".
הפילוסוף והמשורר הדגול, שאין מידע על יומו האחרון על האדמה, נולד בטודלה שבחבל נווארה בצפון ספרד, בסוף המאה ה 11 , ומת אחרי שנת 1140 . בימי מסעי הצלב.
לאן שלא תפנה יאמר כי "האגדה מוסרת שעלה לירושלים, אל מול מקום המקדש קרא את שירו "ציון הלא תשאלי" ושם נהרג בפרסות פרש ערבי".
הוא עשה את דרכו, כמנהג הימים ההם, בספינה ועבר דרך אלכסנדריה. הוא התעכב שם כשלושה חודשים ומשם המשיך לדמייט, שם הייתה קהילה יהודית, ובה נפגש עם חלפון הלוי שאירח אותו, ומשם יצא בספינה לנמל יפו. המשך הדרך מיסטית ואין ידע על אחריתו.
האגדה מגוללת סיפור קלאסי של עולה רגל : כאשר בא לפני שערי ירושלים קרע בגדיו, הלך על ברכיו וקונן את קינתו "ציון הלא תשאלי" ואז פרש ערבי קנא בו, רמס אותו בפרסות סוסו והרגו (שלשלת הקבלה דפוס ויניציא מ)
אולם נראה כי מת בדרך ממצרים לארץ ישראל.
יוסף יהלום במאמר שהופיע ב"פעמים" ונושא את השם "רבי יהודה הלוי וגנזי לנינגרד" מנסה להתחקות אחרי מהלכיו של ר יהודה הלוי על בסיס מה שמצא בגניזה הקהירית והוא מבהיר שדרכו של ר' יהודה הלוי עברה דרך מצרים והוא אף ניסה לצאת לארץ ישראל תחילה דרך היבשה ורק אחר כך ניסה לצאת דרך הים.
יש כאלה שסבורים שהוא הגיע לארץ ישראל ואף מציגים את מקום קבורתו.
על פי ספרו של רבי בנימין מטודלה בן עירו של רבי יהודה הלוי שחי בימיו של רבי יהודה הלוי וביקר שלושים שנה לאחר מותו של ר יהודה הלוי מציין כי הוא נקבר בטבריה.
ויש מקורות מאוחרים שמציינים שהוא נקבר ליד ציון קברו של רבי יהודה בר אילעאי סמוך לצפת.
במקורות אחרים בכפר גבול סמוך לציון מקום קבורתו של רבי אברהם אבן עזרא.
בירושלים ניסו להנציח את שמו בשם רחוב, בשכונת רחביה, אבל מאבק איתנים הוביל לקראת שם הרחוב ר' יהודה הלוי על שמו של אחר, מנחם אוסישקין.
העיריה לא השיבה את שם הרחוב לקדמותו והאזכור של ר' יהודה הלוי הוא רק בעיר העתיקה, במעלות ר' יהודה הלוי.
מה שנותר לעולמי עולמים : עבודתו הסיפרותית והעל זמנית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה