חנה אהרנדט על המעמד הנורא של פליט
כל יהודי חייב להכיר את העיקרון היהודי :אלוהים יבקש את נרדף. הוא מופיע בספר, שמיוחס לשלמה המלך, ספר קהלת (ג,ט"ו). הביטוי הזה מקפל בתוכו את השאיפה של כל יהודי לראות בהשגחה הפרטית של האל מעשה אלוקי ממש: מי שנרדף , כל אחד, אלוהים מבקש לסייע בידו.
חנה אהרנדט, שבמשך שנים לימדו אותנו, כי היא נעדרת אהבת ישראל, וכי היא נעדרת חשיבה אנושית, מתגלה כמי שעוסקת, יותר מבכל נושא שבו עסקה בעבודותיה, ביהדות, במצבם של היהודים. וגם במצבו של הפליט, בכלל, והיהודי בפרט.
בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כשמיליוני אנשים נותרו ללא אדמה מתחת לרגליהם, פרסמה חנה אהרנדט מאמר בעיתון היהודי "מנורה" שנשא את השם "אנו הפליטים". דבריה נאמרו לפני שנות דור אבל הם תואמים מצבו של כל פליט בתקופה זו .
המאמר פורסם בשנת 1943 , עשר שנים לאחר שהיגרה מגרמניה לצרפת, ושש שנים לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשל יהדותה. כמה שנים לפני כן, בשנת 1940, היא נעצרה והושמה במחנה המעצר גירס (GURS) שבדרום צרפת והייתה מועמדת לגירוש למחנות ריכוז על האדמה שנכבשה על ידי גרמניה. היא נמלטה מהמחנה עם כמה חברים והגיעה לפריז. בגלותה הפריזאית, ללא כל תעודה על גופה, היא חיה מיום ליום. בין מכריה הקרובים היו פליטים נוספים ובהם אחד ,ולטר בנימין, שטרם זכה לפרסום וחי חסר כל וחסר כל אזרחות על אדמת צרפת. הוא לא היה ידוע על לשנת 1969, כאשר היא הביאה את מאמריו לפרסום וכתבה להם הקדמה. הפליט הזה, ולטר בנימין, התאבד כפליט במלון שבעיירת גבול על גבול ספרד וצרפת.
חנה אהרנדט הייתה פליטה גם בארה"ב שאליה הגיעה דרך ליסבון, בשנת 1941.
סוגיית "הפליט" העסיקה אותה בכמה וכמה הזדמנויות בחייה. ואולם במאמר זה היא מציגה את המצב הזה בעיניה של תיאורטיקנית פוליטית, כהגדרתה, אף שהייתה פילוסופית בהכשרתה. מי שקרא את ספריה המופתיים ובהם "טוטליטריות" (בעיקר פרק תשע החשוב) יודע שמעמד הפליט היה בעיניה מן התסמונות של החברה המפורקת שנחשפה לאחר עליית הטוטליטריות ברחבי העולם.
"קודם כל אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים"
מאמרה מתחיל באמירה מאד ברורה, כדרכה : "קודם כל אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים". "אנחנו עצמנו מכנים זה את זה "אנשים שזה מקרוב הגיעו" או "מהגרים"... למעשה ראויה האופטימיות שלנו להערצה גם אם אנחנו עצמנו מעידים על כך...איבדנו את ביתנו, משמע את חיי היומיום המוכרים לנו. איבדנו את את משלח ידנו משמע את הבטחון כי אנו מביאים תועלת כלשהי לעולם הזה. איבדנו את שפתנו ,משמע את טבעיות תגובותינו, את פשטות מחוותינו, את המבע הלא מעושה של רגשותינו....."
המצב הקיומי הנורא הזה , מסבירה אהרנדט, מוביל למצב קיומי חדש : "אנו משאירים מאחורינו גבנו את כדור הארץ על כל ודאויתיו ונושאים עינינו לשמים. הכוכבים –ולאו דווקא העיתונים- מספרים לנו מתי יובס היטליר ומתי נהפוך לאזרחים אמריקנים".
"לא , משהו באמת אינו כשורה באופטימיות שלנו. פה ושם ישנם אותם אופטימיים שביננו ,שלאחר שנשאו נאומים אופטימים לרוב, חוזרים הביתה ופותחים את ברז הגז או עושים שימוש לא צפוי בגורד השחקים... במקום להלחם – או לחשוב כיצד אפשר להשיב מלחמה – מתרגלים הפליטים ליחל למותם של חברים קרובים; אם משהו מת , אנו מדמיינים ברוב חדווה את כל הצרות שחסך לעצמו..".
"האדם הוא חיה חברתית וחייו אינם קלים כאשר קשריו החברתיים ניתקים"
גישתה של אהרנדט יורדת לעומקו של המצב הנפשי של הפליט.
היא מבהירה, "מנסיוני ממחנה גירס שבו נזדמן לי להעביר זמן מה", כי "האדם הוא חיה חברתית וחייו אינם קלים כאשר קשריו החברתיים ניתקים. קל לאין ערוך לשמור על אמות מידה מוסריות בתוך מרקם של חברה. מעטים מאד מחוננים בכוח לשמור על יושרתם כאשר מעמדם החברתי ,הפוליטי והחוקי מבולבל לחלוטין. בהעדר האומץ להילחם על שנוי מעמדנו החברתי והחוקי החליטו כה רבים מאיתנו לנסות במקום זאת לשנות את זהותנו.והתנהגות תמוהה זו הופכת את העניינים לגרועים הרבה יותר. חלק מן הבלבול שבו אנו חיים הוא מעשה ידינו".
האוצר של מאמריה של חנה אהרנדט מבהיר בפתח הדבר לספר שאליו הועבר המאמר החשוב הזה כי, להפתעתו, היקף ההתייחסות של אהרנדט לנושאים יהודיים הוא - כאמור - הגדול ביותר בכל עבודותיה. וכשהוא ממשיך לנתח את פעלה הוא מקדיש גם פרק נרחב לדרך התייחסותה ל"בעיות שנולדו במאה העשרים".
אבל אהרנדט, כנשר בשמיים, חותמת את מאמרה על מעמד הפליט היהודי במאה העשרים בדרך שיש בה כדי להשליך על הציוויליזציה המערבית בכלל ללא כל קשר ליהודים:
"בפעם הראשונה (אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה-נ.ר) ההיסטוריה היהודית אינה מופרדת מזו של כל העמים האחרים אלא כרוכה בה. חבר העמים האירופיים התנפץ לרסיסים מפני שאפשר והרשה לגרש ולרדוף את העם החלש ביותר שחי בקרבו".
חשבתי, כשקראתי את המשפט הקודם של אהרנדט, מה זה אומר על החברה הישראלית שמרשה לגרש ולרדוף את החלש ביותר שחי בקרבו .
כיון שהמאמר הזה ראה אור בזמן שהמיעוט נרדף על ידי הרוב עולה שאלה איך זה שהחלשים הפכו מנרדפים לרודפים ? מה זה אומר על רודפים של חלשים ? ומדוע , לעזעזל, לא קוראים את מאמריה של חנה אהרנדט, שחלקם, אגב, לא התיישנו. הם אפילו מאד רלבנטיים היום.
חנה אהרנדט, שבמשך שנים לימדו אותנו, כי היא נעדרת אהבת ישראל, וכי היא נעדרת חשיבה אנושית, מתגלה כמי שעוסקת, יותר מבכל נושא שבו עסקה בעבודותיה, ביהדות, במצבם של היהודים. וגם במצבו של הפליט, בכלל, והיהודי בפרט.
בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כשמיליוני אנשים נותרו ללא אדמה מתחת לרגליהם, פרסמה חנה אהרנדט מאמר בעיתון היהודי "מנורה" שנשא את השם "אנו הפליטים". דבריה נאמרו לפני שנות דור אבל הם תואמים מצבו של כל פליט בתקופה זו .
המאמר פורסם בשנת 1943 , עשר שנים לאחר שהיגרה מגרמניה לצרפת, ושש שנים לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשל יהדותה. כמה שנים לפני כן, בשנת 1940, היא נעצרה והושמה במחנה המעצר גירס (GURS) שבדרום צרפת והייתה מועמדת לגירוש למחנות ריכוז על האדמה שנכבשה על ידי גרמניה. היא נמלטה מהמחנה עם כמה חברים והגיעה לפריז. בגלותה הפריזאית, ללא כל תעודה על גופה, היא חיה מיום ליום. בין מכריה הקרובים היו פליטים נוספים ובהם אחד ,ולטר בנימין, שטרם זכה לפרסום וחי חסר כל וחסר כל אזרחות על אדמת צרפת. הוא לא היה ידוע על לשנת 1969, כאשר היא הביאה את מאמריו לפרסום וכתבה להם הקדמה. הפליט הזה, ולטר בנימין, התאבד כפליט במלון שבעיירת גבול על גבול ספרד וצרפת.
חנה אהרנדט הייתה פליטה גם בארה"ב שאליה הגיעה דרך ליסבון, בשנת 1941.
סוגיית "הפליט" העסיקה אותה בכמה וכמה הזדמנויות בחייה. ואולם במאמר זה היא מציגה את המצב הזה בעיניה של תיאורטיקנית פוליטית, כהגדרתה, אף שהייתה פילוסופית בהכשרתה. מי שקרא את ספריה המופתיים ובהם "טוטליטריות" (בעיקר פרק תשע החשוב) יודע שמעמד הפליט היה בעיניה מן התסמונות של החברה המפורקת שנחשפה לאחר עליית הטוטליטריות ברחבי העולם.
"קודם כל אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים"
מאמרה מתחיל באמירה מאד ברורה, כדרכה : "קודם כל אין אנו אוהבים שמכנים אותנו פליטים". "אנחנו עצמנו מכנים זה את זה "אנשים שזה מקרוב הגיעו" או "מהגרים"... למעשה ראויה האופטימיות שלנו להערצה גם אם אנחנו עצמנו מעידים על כך...איבדנו את ביתנו, משמע את חיי היומיום המוכרים לנו. איבדנו את את משלח ידנו משמע את הבטחון כי אנו מביאים תועלת כלשהי לעולם הזה. איבדנו את שפתנו ,משמע את טבעיות תגובותינו, את פשטות מחוותינו, את המבע הלא מעושה של רגשותינו....."
המצב הקיומי הנורא הזה , מסבירה אהרנדט, מוביל למצב קיומי חדש : "אנו משאירים מאחורינו גבנו את כדור הארץ על כל ודאויתיו ונושאים עינינו לשמים. הכוכבים –ולאו דווקא העיתונים- מספרים לנו מתי יובס היטליר ומתי נהפוך לאזרחים אמריקנים".
"לא , משהו באמת אינו כשורה באופטימיות שלנו. פה ושם ישנם אותם אופטימיים שביננו ,שלאחר שנשאו נאומים אופטימים לרוב, חוזרים הביתה ופותחים את ברז הגז או עושים שימוש לא צפוי בגורד השחקים... במקום להלחם – או לחשוב כיצד אפשר להשיב מלחמה – מתרגלים הפליטים ליחל למותם של חברים קרובים; אם משהו מת , אנו מדמיינים ברוב חדווה את כל הצרות שחסך לעצמו..".
"האדם הוא חיה חברתית וחייו אינם קלים כאשר קשריו החברתיים ניתקים"
גישתה של אהרנדט יורדת לעומקו של המצב הנפשי של הפליט.
היא מבהירה, "מנסיוני ממחנה גירס שבו נזדמן לי להעביר זמן מה", כי "האדם הוא חיה חברתית וחייו אינם קלים כאשר קשריו החברתיים ניתקים. קל לאין ערוך לשמור על אמות מידה מוסריות בתוך מרקם של חברה. מעטים מאד מחוננים בכוח לשמור על יושרתם כאשר מעמדם החברתי ,הפוליטי והחוקי מבולבל לחלוטין. בהעדר האומץ להילחם על שנוי מעמדנו החברתי והחוקי החליטו כה רבים מאיתנו לנסות במקום זאת לשנות את זהותנו.והתנהגות תמוהה זו הופכת את העניינים לגרועים הרבה יותר. חלק מן הבלבול שבו אנו חיים הוא מעשה ידינו".
האוצר של מאמריה של חנה אהרנדט מבהיר בפתח הדבר לספר שאליו הועבר המאמר החשוב הזה כי, להפתעתו, היקף ההתייחסות של אהרנדט לנושאים יהודיים הוא - כאמור - הגדול ביותר בכל עבודותיה. וכשהוא ממשיך לנתח את פעלה הוא מקדיש גם פרק נרחב לדרך התייחסותה ל"בעיות שנולדו במאה העשרים".
אבל אהרנדט, כנשר בשמיים, חותמת את מאמרה על מעמד הפליט היהודי במאה העשרים בדרך שיש בה כדי להשליך על הציוויליזציה המערבית בכלל ללא כל קשר ליהודים:
"בפעם הראשונה (אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה-נ.ר) ההיסטוריה היהודית אינה מופרדת מזו של כל העמים האחרים אלא כרוכה בה. חבר העמים האירופיים התנפץ לרסיסים מפני שאפשר והרשה לגרש ולרדוף את העם החלש ביותר שחי בקרבו".
חשבתי, כשקראתי את המשפט הקודם של אהרנדט, מה זה אומר על החברה הישראלית שמרשה לגרש ולרדוף את החלש ביותר שחי בקרבו .
כיון שהמאמר הזה ראה אור בזמן שהמיעוט נרדף על ידי הרוב עולה שאלה איך זה שהחלשים הפכו מנרדפים לרודפים ? מה זה אומר על רודפים של חלשים ? ומדוע , לעזעזל, לא קוראים את מאמריה של חנה אהרנדט, שחלקם, אגב, לא התיישנו. הם אפילו מאד רלבנטיים היום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה