אם אציעה שאול, אם אסק שמיים
אם אציע שאול, ואם אסק שמיים
מקשיב גם לי דווקא עכשו,לאה פילובסקי,הוצאת קשב לשירה, 2013
נתן רועי
"יורד הערב" . כך נפתח ספר שיריה של המשוררת לאה פילובסקי. ספר בסימן ירידת הערב, בסימן השתלטות האפלה, בכמה אתרים, והתעוררות לתוך אנושיות צרופה, רכה, לא פשוטה, אבל גם לא מסובכת.
לשירה יש תכונה של הליכה על גחלים. ישיבה על סיכות. ומעוררת. מי שאוהב שירה יודע ששירה שמעירה אותך, טורדת את בורגנותך הזעירה, היא שירה של ממש. כל השאר חינחונים כמו מיטב השיר כזבו.
אני אוהב את לאה פילובסקי. אני תמיד מביט בה כמי שנאחזת בטיפות הטל ולא זקוקה ליותר מאלה לחיות נפשה. אם יש משהו שמרגש אותך בקראך אותה זו התחושה שהיא לא אומרת דבריה מהשפה אל החוץ. וכשהיא כותבת:
"על צווארה מונחת החרב המושחזת והקרה/של המציאות, אבל לא איכפת לה.היא אוכלת שוקולד בלגי ומקנחת/בגבינה צפתית שהיא מורחת/ על שתי פרוסות של לחם קל וקוראת/עוד פעם את בודלר כי שוב שכחה שאינה יודעת צרפתית//
אתה רואה תמונה שהינה, כביכול, רגועה אבל זו תחושה של אציע שאול/אסק שמיים.
ההסבר לכאורה קל.
אדם ,מה יש לו בחייו : רגעים שהוא ביוון מצולה, במעמקים, ושם, במעמקים, יגלה את השמיים וימצא את הפריט הרליגיוזי הזה, שמי שקרא את בודלר מבין מה שלאה אומרת. והיא כמו אומרת : אני, מה יש לי בחיי, רגעים שבהם מונחת חרב על צווארי ואז אני תרה אחרי אור, התבוננות אל אמירה של מי שהיה שם, ברגעים הללו.
והכל פשוט לגמרי. בלי התחכמויות.
פשוט , כמו נאיבי, ובעצם לא.
שהרי ברגע מסויים היא מבהירה שילדה בת שבע יכולה גם לחשוב על התאבדות בעת שהיא קוראת "שירים ופזמונות לילדים".
כמה מרתקת היא החדירה שלה מעבר לוילון של ביאליק:
"שיבולת ריקם באה וריקם יצאה/
ותלך בקצה המחנה לבדה, צולעת על משענתה ומדדה/
מספרת מעשיות לשועלים ונשארת בחיים./
לספרות – כך יבטיחו לנו יום אחד – יש כוח מרפא//
היא מציגה מצב אמיתי של טורף ונטרף, שחור ובהיר, שועל שמצפה לטרפו ומותירו חיי, ואת הרגע הזה, שבו יש הבטחה ברקע שהספרות משחררת ומרפאה, היא מותירה לשורה האחרונה של שירה. והשיר איננו מתהפך הוא נשאר עם אותו טעם של "אציעה שאול", אלך בתחתיות. ואולי, כך מבטיחים – בפרפרזה- הספרות תרפא.
ובהמשך היא מביאה שורה של "שיר חלום" של ג'ון ברימן שאיננו מרגיע יותר. להפך.
אני לא מכיר אפילו ברימן אחד מרגיע.
אבל, בחלק השני של אותה שרשרת פואטית, היא מביאה את אותה שורה שמסיימת את החלק הראשון:
"לספרות – כך יבטיחו לנו יום אחד - יש כח מרפא"
ואז אתה מבין שזוהי שורה אירונית. לא פחות.
כבר לא שמי השמיים שרואים מן השאול.
פחות.
וכשהיא כותבת על מכונת הכביסה של הארפו מרקס אתה מנסה להבין למה היא מכוונת. ואתה יורד לסוף דעתה "בזמן הסחיטה השלישית". לכאורה, שיר מחייך אבל הוא עדיין "אציע שאול", אלך לאותם תהומות ממש ויותר.
והשיר נכתב, כמו בשורה אחת, שנשברת לרסיסים ונותנת את אותה תחושה של אדם ששוכב בתוך מכונת כביסה ונסחט במהירות.
והכל הרי מכוון לאותו עניין עצמו : האיבוד של הקול, של האמירה, השחיקה שלה, עד שמגיעים לאותו אלם שאיפיין את הארפו, שכיוון את הנבל שלו, בדרכו, ולא בדרך הנבלאים הרגילים בעולם. ושתק.
אותו אלם שנמשך מעמוד לעמוד של ספר השירה הזה : אלם מאולץ, מילים שנשברות, רגעים שנסחטים, חלומות עיועים.
ואז אני מגיע לאותו חלק בספר השירה הזה שהוא אידאה מנומקת מאד.
אין לו , למשורר, רגעים רבים של תחושה שמבינים אותו, שהרי קוצר רוחו של הלב, שבו מובנת השירה עד תום, ולא תמיד למחברה, הוא משתק.
ואז עושה לאה פילובסקי צעד אחד קדימה.
היא מתכתבת עם אחיותיה, אחיה, שבחיים או שבחלומות.
וכאן היא מתעלה למקומות שבהם גדולים עמדו בהם.
והיא עושה זאת, כדרכה, בענווה גדולה.
אם ברודסקי התכתב עם משורר בן המאה השמונה עשרה ואחמטובה עם המורה שלה אז לאה פילובסקי מהקריות מתכתבת עם אלחנדרה פיסארניק מבואנוס איירס, שחייה התרסקו בשל כימיה מופרזת בדמה. ואת אחד משיריה היא מקדישה למשוררת המתה – חיה אלישבע גרינבאום.
יש כל כך הרבה אהבה בשירתה של לאה עד שהלב נשבר כשהיא מביאה אותך לסמטת חייה, שבה נבצר ממנה עדיין ללדת, ועליה להחזיר את הילדים של אחיה.
זה ספר שירים לא פשוט.
בעיני ספר השירה החשוב ביותר שיצא לאור השנה.
קראתי בספרה של לאה כמה וכמה פעמים וחשתי, כמו שחשים כשקוראים שירה טובה, את אותה תחושה של כיליון שמובילה לעוד כיליון ואולי ברגע מסוים תבוא פריחה ואולי לא.
אם אסק שמיים, שם אתה; ואציעה שאול הנך.
(תהילים קל"ט)
ממש כך, אמוני, אבל ללא אמן והללויה.
מקשיב גם לי דווקא עכשו,לאה פילובסקי,הוצאת קשב לשירה, 2013
נתן רועי
"יורד הערב" . כך נפתח ספר שיריה של המשוררת לאה פילובסקי. ספר בסימן ירידת הערב, בסימן השתלטות האפלה, בכמה אתרים, והתעוררות לתוך אנושיות צרופה, רכה, לא פשוטה, אבל גם לא מסובכת.
לשירה יש תכונה של הליכה על גחלים. ישיבה על סיכות. ומעוררת. מי שאוהב שירה יודע ששירה שמעירה אותך, טורדת את בורגנותך הזעירה, היא שירה של ממש. כל השאר חינחונים כמו מיטב השיר כזבו.
אני אוהב את לאה פילובסקי. אני תמיד מביט בה כמי שנאחזת בטיפות הטל ולא זקוקה ליותר מאלה לחיות נפשה. אם יש משהו שמרגש אותך בקראך אותה זו התחושה שהיא לא אומרת דבריה מהשפה אל החוץ. וכשהיא כותבת:
"על צווארה מונחת החרב המושחזת והקרה/של המציאות, אבל לא איכפת לה.היא אוכלת שוקולד בלגי ומקנחת/בגבינה צפתית שהיא מורחת/ על שתי פרוסות של לחם קל וקוראת/עוד פעם את בודלר כי שוב שכחה שאינה יודעת צרפתית//
אתה רואה תמונה שהינה, כביכול, רגועה אבל זו תחושה של אציע שאול/אסק שמיים.
ההסבר לכאורה קל.
אדם ,מה יש לו בחייו : רגעים שהוא ביוון מצולה, במעמקים, ושם, במעמקים, יגלה את השמיים וימצא את הפריט הרליגיוזי הזה, שמי שקרא את בודלר מבין מה שלאה אומרת. והיא כמו אומרת : אני, מה יש לי בחיי, רגעים שבהם מונחת חרב על צווארי ואז אני תרה אחרי אור, התבוננות אל אמירה של מי שהיה שם, ברגעים הללו.
והכל פשוט לגמרי. בלי התחכמויות.
פשוט , כמו נאיבי, ובעצם לא.
שהרי ברגע מסויים היא מבהירה שילדה בת שבע יכולה גם לחשוב על התאבדות בעת שהיא קוראת "שירים ופזמונות לילדים".
כמה מרתקת היא החדירה שלה מעבר לוילון של ביאליק:
"שיבולת ריקם באה וריקם יצאה/
ותלך בקצה המחנה לבדה, צולעת על משענתה ומדדה/
מספרת מעשיות לשועלים ונשארת בחיים./
לספרות – כך יבטיחו לנו יום אחד – יש כוח מרפא//
היא מציגה מצב אמיתי של טורף ונטרף, שחור ובהיר, שועל שמצפה לטרפו ומותירו חיי, ואת הרגע הזה, שבו יש הבטחה ברקע שהספרות משחררת ומרפאה, היא מותירה לשורה האחרונה של שירה. והשיר איננו מתהפך הוא נשאר עם אותו טעם של "אציעה שאול", אלך בתחתיות. ואולי, כך מבטיחים – בפרפרזה- הספרות תרפא.
ובהמשך היא מביאה שורה של "שיר חלום" של ג'ון ברימן שאיננו מרגיע יותר. להפך.
אני לא מכיר אפילו ברימן אחד מרגיע.
אבל, בחלק השני של אותה שרשרת פואטית, היא מביאה את אותה שורה שמסיימת את החלק הראשון:
"לספרות – כך יבטיחו לנו יום אחד - יש כח מרפא"
ואז אתה מבין שזוהי שורה אירונית. לא פחות.
כבר לא שמי השמיים שרואים מן השאול.
פחות.
וכשהיא כותבת על מכונת הכביסה של הארפו מרקס אתה מנסה להבין למה היא מכוונת. ואתה יורד לסוף דעתה "בזמן הסחיטה השלישית". לכאורה, שיר מחייך אבל הוא עדיין "אציע שאול", אלך לאותם תהומות ממש ויותר.
והשיר נכתב, כמו בשורה אחת, שנשברת לרסיסים ונותנת את אותה תחושה של אדם ששוכב בתוך מכונת כביסה ונסחט במהירות.
והכל הרי מכוון לאותו עניין עצמו : האיבוד של הקול, של האמירה, השחיקה שלה, עד שמגיעים לאותו אלם שאיפיין את הארפו, שכיוון את הנבל שלו, בדרכו, ולא בדרך הנבלאים הרגילים בעולם. ושתק.
אותו אלם שנמשך מעמוד לעמוד של ספר השירה הזה : אלם מאולץ, מילים שנשברות, רגעים שנסחטים, חלומות עיועים.
ואז אני מגיע לאותו חלק בספר השירה הזה שהוא אידאה מנומקת מאד.
אין לו , למשורר, רגעים רבים של תחושה שמבינים אותו, שהרי קוצר רוחו של הלב, שבו מובנת השירה עד תום, ולא תמיד למחברה, הוא משתק.
ואז עושה לאה פילובסקי צעד אחד קדימה.
היא מתכתבת עם אחיותיה, אחיה, שבחיים או שבחלומות.
וכאן היא מתעלה למקומות שבהם גדולים עמדו בהם.
והיא עושה זאת, כדרכה, בענווה גדולה.
אם ברודסקי התכתב עם משורר בן המאה השמונה עשרה ואחמטובה עם המורה שלה אז לאה פילובסקי מהקריות מתכתבת עם אלחנדרה פיסארניק מבואנוס איירס, שחייה התרסקו בשל כימיה מופרזת בדמה. ואת אחד משיריה היא מקדישה למשוררת המתה – חיה אלישבע גרינבאום.
יש כל כך הרבה אהבה בשירתה של לאה עד שהלב נשבר כשהיא מביאה אותך לסמטת חייה, שבה נבצר ממנה עדיין ללדת, ועליה להחזיר את הילדים של אחיה.
זה ספר שירים לא פשוט.
בעיני ספר השירה החשוב ביותר שיצא לאור השנה.
קראתי בספרה של לאה כמה וכמה פעמים וחשתי, כמו שחשים כשקוראים שירה טובה, את אותה תחושה של כיליון שמובילה לעוד כיליון ואולי ברגע מסוים תבוא פריחה ואולי לא.
אם אסק שמיים, שם אתה; ואציעה שאול הנך.
(תהילים קל"ט)
ממש כך, אמוני, אבל ללא אמן והללויה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה