יודית שחר

אפלייה בשיר של יודית שחר /נתן רועי

כתב העת "הכיוון מזרח" (20) שיצא לאור בשנת התשע"א על ידי האסכולה המזרחית בספרות העברית הגיע לידי באקראי. כמו כל הדברים הטובים.

בחלק האחורי יש תמונה יפיפיה של חברה טובה שלי, ויקי שירן, על רקע הגליל. אני השתגעתי מהמוח הקודח של ויקי. היא הייתה חכמה וחדה כתער. מלקולם אקס נשי. פעם , אני זוכר , שעצרתי אותה לרגע, הסתכלתי בעיניה הטובות (באמת), ואמרתי לה : ויקי , אני לא הפליתי אותך. גם אותי הפלו. מנגנון מפלה. אדם לא מפלה אדם סתם כך אלא אם הוא עבד נרצע של מנגנון. אנשים חופשיים אוהבים אנשים. מ'אכפת לי שאת מצרייה. והיא צחקה ואמרה : טמבל, אתה לא דוגמא טובה.

העלון גדוש ומלא בדברים טובים באריזות קטנות, שירה.

והרוח של הכל (במיוחד של השיר בנדון ) ברוחה של אפליה. לא יללנית. נהמה של אריה בקטעים מסוימים.

אפליית בני עדות המזרח היא דבר אמיתי.

אפליה של בני עדות אשכנז היא דבר אמיתי.

אפליית עולים חדשים היא דבר אמיתי.

אפליית מיעוטים היא דבר אמיתי.

אפליית עובדים היא דבר נורא.

אפלייה לטובה של קציני צה"ל וטייסים היא דבר אמיתי.

אבל הכי אני לוקח ללב אפליית נשים. כי היא דבר אמיתי, משפיל, וכואב.

אני לא אשה , אז איך אני יודע ?!

גם לא הייתי אשה , אז איך אני יודע ?!

כי אני נפגע מאפלייה של נשים. זה פוגע בי.

בע"מ 45 של כתב העת נתקלתי בשיר של יודית שחר. היא בערך בת גילי. ערש גידולה הוא בערך ערש גידולי. היא חד הורית ואמא לשניים. מי שינסה לאתר שירים שלה לא יאתר את השיר הזה אלא אם כן יגיע לספר שיריה.

השיר הוא שיר כאב, עובר ושב, וככל שאתה קורא בו, כגבר, אתה מתבייש.

הנה השיר.

מכתב לעורך ספרותי

תְּמִימָה, הַרְשֵׁה לִי לְהַאֲמִין שֶׁעוֹדֶנִּי תְּמִימָה,/

לֹא, הַתְּנוּחוֹת הַחֲבִיבוֹת עָלֶיךָ אֵינָן מֵעִנְיָנִי/

בִּפְגִישָׁתֵנוּ הָרִאשׁוֹנָה,/

גַּם לֹא הַנֹּהַג הָאָפְנָתִי /

לְפָרֵט כֵּיצַד אַתָּה אוֹהֵב לְקַבֵּל מְצִיצָה/

(גְּרִיסַת עֲצָמוֹת בְּשֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה/

תַּזְקִיף מִצַּד הַסּוֹעֲדִים גַּבָּה)/

וְאָכֵן אֲנִי נְקֵבָה/

וּבְכָל זֹאת אֵינֶנִּי אֻמְצָה תְּלוּיָה עַל אַנְקוֹל בְּמִבְצָע,/

וְכֵן, הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת עָלַי מַהֵר, הֲגַם לְךָ?//

וַעֲדַיִן, הַרְשֵׁה לִי לְהַאֲמִין,/

אִם כִּי תֹּם מִתַּרְגֵּם לְטִפְּשׁוּת/

וְטִפְּשׁוּת מִתַּרְגֶּמֶת לְחֻלְשָׁה/

הַחֵטְא הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר/

שֶׁאִשָּׁה יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמָהּ/

(בְּשׁוּק הָעֲבוֹדָה מִשְׁתַּמְּשִׁים וְזוֹרְקִים בְּלִי בּוּשָׁה)./

חֳלָיִים רַבִּים הָיוּ לְעִדַּן הַתְּמִימוּת/

הוֹ, נָשִׁים אָבְדוּ מְכַלּוֹת יְמֵיהֶן מְצַפּוֹת/

לְזֶה שֶׁלֹּא בָּא,/

וַעֲדַיִן עָדִיף לָמוּת בְּצִפִּיָּה מִלָּמוּת מֵאַכְזָבָה/

כְּשֶׁאַבִּירֵךְ מוֹדֵד אוֹתָךְ זוּג שְׂפָתַיִם לִמְצִיצָה/

(בָּאַגָּדוֹת זֶה הָיָה תַּפְקִידָהּ שֶׁל הַמְכַשֵּׁפָה שֶׁבָּדְקָה /

אִם הַבָּשָׂר מְפֻטָּם דַּיּוֹ לְהִכָּנֵס לַקְּדֵרָה).//

(הערה שלי : בקובץ הכיוון מזרח 20 (שירה) מופיעה שורה אחרונה שלא מופיעה בגרסה זו והשורה היא : ועדיין לא דיברנו )

אגב, השיר הופיע ב"לכל רחוב יש משוגעת משלו" (הוצאת קשב).

יש בשיר הזה היבטים אינספור של השפלה . בכל הבט אפשרי. יש מקום אחד שבו אפילו ההפלייה המילונית : "נקבה" חדרה לשיר בקולה של המשוררת. זה שיר ישיר שאינו מסתיר מאום. המטפורות גלויות לעין.

הערה קטנה : לשירה אין מקום מחנך, כמו שרבים חושבים. היא איננה משרד החינוך והתרבות. אנו לא חיים ברוסיה הסובייטית.

לשירה יש מקום אחר בליבו של הקורא. בעיני, מעדן, מתריע. 

פרופסור שמעון זנדבנק בספרו הנהדר "מזשיר" מבהיר , על בסיס ניתוח טקסטים שונים, כי גם פרוזה היא שירה , כשהיא נענית לאתגר הפואטי.

כאן, במקרה של יודית שחר, היא יכולה לעלות לבמה, להקריא את שירה, ואני אזיל דמעה על בת אדם אחת שנפגעה.  היא יכולה לכתוב את זה כסיפור וזה יהיה פואטי.

הסיפור שהיא מספר יכול להיות סיפור של  בנותי, אשתי, נכדותי.

יודית שחר דיברה בעדם.