חירבת קוריקור – הקרב שלא סופר
מרחק של פחות מקילומטר בקו אווירי מפריד בין הבית שבו אני גר במודיעין-מכבים-רעות לבין אחד מן האתרים שבהם התחולל, בחודש יולי 1948 , אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמת העצמאות ושגבה מותם של 45 לוחמי פלמ"ח שגופות 44 מהם נותרו בשטח במשך שנה ושרידיהם הובאו לקבר ישראל.
מהלך הקרב, ההתנהלות שלו, הוא כר הדרכה למורי דרך, מפקדים שרוצים להציג קרב שהוכרע בשל העדר מודיעין מקדים, הערכות בלתי מותאמת, כפי שיובהר להלן.
על הקרב הזה נודע לי כשעבדתי בכתיבת כרכי החי"ר של האנציקלופדיה לצבא ולבטחון צה"ל בחילו שיצאה לאור בשנות השמונים של המאה הקודמת בהוצאת "רביבים" וספרית "מעריב". מי שסיפר על הקרב היה אל"מ ד"ר מאיר פעיל שעימו עבדתי על ההקדמה לספר החי"ר.
כמה שנים לאחר מכן, התקבלתי לעבודה ב"דבר השבוע" ושם הכרתי את הרצל (הרצי) ארליך שהיה מזכיר המערכת של המוסף המשובח הזה ומי שהיה אחראי להוצאתו לאור של המוסף. הרצל ארליך היה סופר שהוציא לאור ספר סיפורים יפיפה תצפית אל מעבר לרחוב : סיפורים ונשא עימו סוד ממלחמת העצמאות.
הוא סיפר לי עליו לאחר תקופה קצרה וכך לאט לאט התחלתי להבין את פרטיו.
המקום : האתר שבו התחולל הקרב , חירבת קוריקור, המקום שבו עומדים היום הישובים לפיד וכפר אורנים ליד צומת שילת. מרחב הקרב היה בין רכס כפר אורנים ולפיד (של היום), לבין הגבעה בה ממוקם כיום כפר רות. כל אתרי הקרב- גבעת ברפיליה, משם יצאה פלוגה ב' שנפגעה, גבעת התיתורה, לשם נסוגו שרידי הפלוגה - האחרים סמוכים. הישוב שילת הנציח את הקרב באתר הנצחה – אנדרטה וחדר זיכרון עם תמונות 45 הלוחמים שנפלו.
ההתייחסות לקרב הזה באתר ששמו חירבת קוריקור, שקיבע את קו הפסקת האש עם ירדן, זוכה לאזכור מועט בספרי מלחמת העצמאות שיצאו לאור מאז שנות החמישים ועד עצם היום הזה.
הנה ציטוט של אחד מהמקורות החדשים יותר, בני מוריס, 1948 (עם עובד), ע"מ 320-321 :
"מבצעי צה"ל בין 13 ל 18 ביולי היו לפיכך יגעים ומקומיים ...שלשלת שיבושים , ובעיקר פגיעה ישירה באחד מתותחי טנקי ה"קרומוולים" או תרמיל פגז שלא ניתן לחלצו מלוע התותח שמו לאל מאמץ זה. כן עלה בתוהו ניסיון נוסף של צה"ל לכיבוש לטרון. מצפון לשם נחלו חיילי חטיבת "יפתח" מפלה קשה בקרב על חירבת קוריקור, ממזרח לשילתא, שם מנו הרוגי החטיבה (יפתח) 45".
בספרים "הקדמונים" יותר האזכור לא רב. הן בספר חטיבת יפתח והן בספר מלחמת העצמאות של נתנאל לורך ההתייחסות הינה רחוקה מפירוט יתר. זה גורלם של קרבות שבהם נפלו עשרות חיילים ונרשם כישלון חמור. וכאן אירע כשלון חמור שכלל העדר מודיעין, ואי העברה של המודיעין הקיים לידיו של המ"פ שנותר עם חייליו בקרב, פנחס זוסמן (סיקו).
אתמקד בסיכומו של נתנאל לורך שמתמצת זאת כך מבלי להביא את כשלון המודיעין לידי דיון אולי בשל העובדה שהספר יצא בשנים שבהם סוגיה זו צונזרה:
"משלט 318 (חירבת קוריקור) אורכו כתשע מאות מטרים. הפלוגה שעלתה עליו, שמנתה שמונים איש רוכזה במחציתו האחת, שהיא קרובה יותר לכביש – אותו נצטוותה הפלוגה לנתק – אולם נמוכה ביחס. היא לא ידעה שבקצהו השני של המשלט עלה בו בלילה כוח לגיון. שני הכוחות ישבו בצוותא בלי שירגישו זה בזה עד שנתגלתה פלוגת יפתח ללגיון כשעלה עליה פטרול שלו. כך נמצא כוח יפתח מפריד בין כוח הלגיון לבין בסיסו וכוח הלגיון מנתק את פלוגת יפתח מבסיסה. שניהם מנתקים ושניהם מנותקים. ידו של הלגיון הייתה על העליונה משום שהתבסס במקום הגבוה ברכס ומשום שהסתייע באש מיחידות שכנות. פלוגת יפתח נצטוותה לסגת לאור יום ללא חיפוי. שלוש מאות מטרים בשטח פתוח בטווח של ארבע מאות מטרים מעמדות האוייב. למעלה מארבעים לוחמים נפלו בנסיגה ההיא".
אתר הפלמ"ח מספר את סיפור הקרב בפירוט מה.
על פי התיאור, מפקד מבצע "דני" יגאל אלון, ניסה להשתלט על משטרת לטרון , שלא נכבשה בכמה מבצעים קודמים, כשהבין שההפוגה השניה עומדת להכנס לתוקף בתוך 48 שעות. הוא שלח למשימה את מח"ט יפתח מולה כהן והקצה שני טנקים מסוג קרומוול שנהגיהם ערקו מהצבא הבריטי ואליה צירף פלוגת חי"ר מתוגברת שהורכבה מלוחמים של הגדוד השלישי ומפלוגה ג' של הגדוד הראשון. הפלוגה הזאת הועברה לחזית לטרון לאחר שמפקד הגדוד הראשון איתיאל עמיחי החליט שיוכל לעמוד , בלעדי אותה פלוגה, במשימה שהוקצתה לגדוד שלו : כיבוש רכס שילתא ( היום הרכס שבו מצויים הישובים שילת, כפר רות וכפר אורנים ) וחסימת צומת בית סירא שבו הצטלבו הדרכים מרמאללה ומבית נבאללה לכיוון לטרון.
אתר הפלמ"ח מציין כי הסמג"ד של איתיאל עמיחי , אסף שמחוני, חלק עליו ואמר שפלוגה ג' חיונית למשימה זו.
בליל ה 17 – 18 ביולי כבשה פלוגה א' בפיקודו של יצחק חופי (חקה) את הכפר הערבי שילתא (כאן נמצא היום הישוב שילת ) ופלוגה ב' בפיקודו של פנחס זוסמן ( סיקו) עברה דרכה לכיוון מזרח כדי להשתלט על גבעה 318 (רכס חירבת קוריקור , כיום בתחומי הישובים לפיד וכפר האורנים ) היושבת על הצומת ולהתחפר במדרון המזרחי שלה ( שנמצא באזור שבו עומדת היום תחנת המעבר לכביש 443 ).
מחלקת הסיירים החטיבתית בפיקודו של רחבי זאבי (גנדי) נשלחה לוואדי מלאקי , ממזרח לגבעה כדי לפוצץ גשרים בתוכו וגילתה שמדובר בגשרים איריים, שפיצוצם לא העלה ולא הוריד, כך מציין אתר הפלמ"ח.
המחלקה הזאת גם גילתה שכוח הלגיון הירדני יושב פיסית בחירבת קוריקור, בראש גבעה 318, אבל הדיווח על כך לא הועבר ל"סיקו", המ"פ שפלוגתו הייתה מחופרת בסמוך.
כמוכן, לא הועבר ל"סיקו" שום חומר מודיעיני למעט מפה בקנה מידה של 1:20000 ולא התאפשר לו לצפות בשטח באור יום.
חיילים מול שריוניות
אחד הניצולים מן הפעולה הזאת היה הרצל (הרצי) ארליך ז"ל, לימים סגן עורך "דבר השבוע" ומזכיר המערכת של המוסף האיכותי הזה, שסיפר על הקרב.
"הכניסה אל הקרב הזה הייתה לאחר השתתפות בקרבות באזור בורג' א שילתא במסגרת מבצע דני. הלוחמים של הפלוגה, בפיקודו של סיקו, היו בחלקם צעירים מגיל 18 שנים, תופעה די ידועה בפלמ"ח בכלל ובחטיבת יפתח בפרט, והם היו עייפים מאד".
הפלוגה של "סיקו" מנתה 82 חיילים והיו בה שתי מחלקות, אחת דתית והשנייה של בוגרי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל". היא כללה גם חוליה של נשק בינוני וכבד בכמויות קטנות מאד.
הרצי מספר שהגיע לקרב הזה מקרבות בגליל המערבי, שם נפלו חיילים רבים מן החטיבה, והפלוגה של "סיקו" השתתפה אף היא בקרבות אלה.
אתר הפלמ"ח מציין כי המ"מ המוביל דיווח על רעשים מכיוון חירבת קוריקור והוצע למ"פ, לסיקו, להשתלט עליה אבל הוא החליט לדבוק במשימה המקומית ולהערך מהר ככל האפשרות לחסימת הצומח ובדרכו זו קיבל את דעתו של המג"ד איתיאל עמיחי ולא את דעתו של הסמג"ד שמחוני.
בספרו של יוסי ארגמן "חיוור היה הלילה" (גרסת סיקו) מובאים הרגעים של הירידה של הפלוגה, בשעה 22:00 לעבר נקודת החסימה שהוטל על הפלוגה לתפוס.
הוא מצטט את עבודתו של דני שניידר, חבר מושב שילת, שחקר את הקרב וראיין רבים מן המשתתפים. ועל פי דבריו "המודיעין דיווח על כוחות ערבים דלילים בשילתא ולא סיפק שום מידע ביחס לחירבת קוריקור. עוד הוא ציין כי "הלוך הרוח בגדוד ובמפקדת החטיבה היה נינוח, הכל חשבו שמשימת ההשתלטות על הרכסים החוסמים את הכביש תהיה פשוטה. כל הסתבכות לא נראתה לעין" (שם, ע"מ 113 ).
אתר הפלמ"ח מציין פרטים קצת שונים.
התברר ל"סיקו" כי הקרקע הסלעית הקשתה על התחפרות הפלוגה שלו, ותוך כדי כך נפתחה אש כבדה עליה הן מהחזית והן מעורפה של הפלוגה מכיוון חירבת קוריקור ששלטה באש על המדרון בו התחפרה על הפלוגה.
משמע : הטענה על "הלוך רוח נינוח" היא בעייתית.
רק בדיעבד התברר שמול לוחמי הפלמ"ח ניצב כל הגדוד הראשון של הליגיון הירדני שהיה מצוייד בשיריוניות ובתותחים. יחידה של גדוד זה תרמה את חלקה להרעשה של הפלוגה מהבית שבראש גבעה 318.
ב"גרסת סיקו" התיאור של הקרב , על פי "סיקו", והוא אמר כך :
"המפות שהיו ברשותי הטעו אותי. כשהגעתי לרכס לא הבחנתי שמעלי יש רכס גבוה יותר שעליו יושב קבר שיח. השעה הייתה 04:00 לפנות בוקר ( הכוח יצא בשעה 22:00 , כזכור – נ.ר ) ואנחנו התחפרנו שטחית בגלל האדמה הסלעית. תוך זמן קצר התחלנו לחטוף הפגזה , כוח של הלגיון עלה מאחורינו והתמקם בקבר השיח, על הרכס הגבוה יותר. מחלקה אחת שלי הייתה בקצה הרכס כדי לשלוט על הכביש והשניה בדרום מערב, סמוך לקבר השיח"
מפלה נוראית בחירבת קוריקור
בעוד הכוח של פלוגה א' של "חקה" כבשה את שילתא בנקל , אחרי מטח של כוח ארטילרי בפיקודו של ד"ר זאב פון ויזל, פלוגה ב' של "סיקו" , שהמשיכה בדרכה אל הרכסים שנמצאים כשש מאות מטרים דרומית מזרחית לחירבת קוריקור נלכדה באש תופת של שיריוניות ותותחים ירדנים שיצאו מן המארב.
איש בפלוגה של "סיקו" לא ציפה לכך. זו היתה הפתעה גמורה.
"סיקו" מצוטט בספרו של ארגמן :
"ההפגזות הפכו כבדות יותר ויותר. אחר כך התחילו הסתערויות (של הליגיון) . זה נמשך כשעתיים . מהגדוד הורו לסגת (הסמג"ד אסף שמחוני ) . הכוונה שלי הייתה שהמחלקה הקדמית תיסוג בחיפוי המחלקה השנייה אבל זה לא עבד. הכוח הערבי שלט היטב על דרכי הנסיגה. היה קשה לסגת אבל גן קשה היה להחזיק מעמד על הרכס ולחפות. היתה נסיגה לא מסודרת ובשלב מסויים כל אחד נסוג לפי יכולתו. החסימה של הערבים לא היתה רק מהרכס שמעלינו אלא גם מכוח של שיריוניות שהגיע מדרום . מחצית מהכוח שלי, ארבעים וחמישה איש נהרגו".
(ע"מ 113 )
סוללת התותחים הקטנה של הגדוד ירתה 30 פגזים לעבר כוח הלגיון מבלי שהצליחה לשתק את כליו הכבדים יותר. גם המקלעים הכבדים שהפעיל הסמג"ד אסף שמחוני לעבר שילתא, מתוך נסיון לחפות על הנסיגה, לא עזרו. הם פשוט לא הגיע למטרתם הרחוקה.
אל המתקפה של הלגיון הירדני הצטרפו ערביי הסביבה , חלקם פליטי רמלה ולוד, ועם עלות השמש הערבים זינבו בחיילים שניסו לסגת והעובדה שהחום היה מעיק מאד הוביל לתקלות. אחת מהן: כוח החיפוי על גבעת התיתורה ירה במקלעים לעבר הלוחמים שנסוגו מחירבת קוריקור.
"הרצי" ארליך סיפר לי בשעתו שהנסיגה הייתה קשה במיוחד כיון שהשמש הכבידה והירי לא פסק. היה צריך לגרור את הפצועים לאחור תחת אש כבדה והחילוץ היה קשה מנשוא וגבה מחיר כבד. היו כאלה, לדבריו, שעזבו וברחו ממש "אני זוכר היטב את אותו אחד ש ברח לאחרוכשפגשתיו, אחרי שנים, בדיזינגוף בתל אביב, הוא עבר לצד השני של הכביש כדי שלא נתקל זה בזה" סיפר.
אתר הפלמ"ח מספר :
מניינם הסופי של חללי הקרב הזה כבד ועמד על 45: נסים אטל; זוהר אטקין; יעקב איפרמן; ישעיהו אלבוגן; טוביה אונסדורפר; אברהם אלפר; מיכאל אוסטרובסקי; אריה אמני; יעקב אלטשטיין; אברהם ברג; נתנאל ברוידה; ישראל בן-שלמה; נחום גבריאל; שמואל-יצחק גינזבורג; בצלאל גלוזר; מנחם גוטרמן; אליהו דראט; נתן דובז'ינסקי; שלום הופמן; מרדכי הרשקוביץ; דן הוכברג; נתנאל זוער; קלמן טרויאנסקי; יחיאל-דוד ישפה; אהרן-אשר כץ; שמואל כהן; יעקב כהן; נסים כהן; אשר לוי; משה-חיים לוי; אריה מטר; גדעון מיס; אהרון נחשון; נחם נוביק; אליהו סלומון; אריה פיארברגר; גדליה פרמינגר; חיים ציפמן; אפרים קוטר; מרדכי ריינגבירץ; מרדכי שטיינברגר; צבי שיק; ברוך שטרן; יהודה שפינדל; יהודה שפייר. 44 מהם נותרו בשדה עד שהרבנות הצבאית הראשית חילצה את שרידיהם, בסיועו של שמחוני, בפברואר 1950.
"סיקו" סיפר :
"הצלחתי להגיע לאל בורג' (היום -רעות ) . הייתי הרוס. מי שהגיע, בא והתקבץ בחורשת הזיתים. קשה לי לדעת מה היתה ההרגשה של החבר'ה הייתי עסוק בעצמי. .. המפה הלא מפורטת הייתה מקור הטעות שלי. גם התכנון הכללי של הקרב בגדוד לא נראה לי שהיה יסודי במיוחד. הרבה פעמים היו לי הסתייגויות מהתכנון"
(שם, ע"מ 114 )
ד"ר אלחנן אורן שכתב את עבודת הדוקטור שלו על מבצע דני מציין כי "אם שגה המפ היה זה אולי בעת תנועתו אל היעד, כאשר הניח מאחורי גבו תוואי קרקע שולט ובלתי בדוק- החירבה בנקודת גובה 318.5 . אילו בדק את החירבה אגב תנועתו היה נתקל שם באוייב, מבעוד מועד, בלילה (22:00 )..." הוא כותב.
אבל לא ד"ר אלחנן אורן ולא נתנאל לורך אינם מביאים את המחדל העיקרי: העדר מודיעין -לכוח הקדמי של פלוגה ב'- מקדים לקרב זה ואם היה כזה הוא לא הגיע אל המ"פ שלחם עם מפה שהטעתה אותו, לדבריו.
פנחס (סיקו) זוסמן, מי שלימים יהיה מנכ"ל משרד הבטחון, "סחב" כל חייו את הכשלון הנורא הזה והוא מיעט לדבר על כך. לימים, אף נרמז שניסה להתאבד בעקבות קרב זה.
"הרצי" ארליך סיפר כי "סיקו" היה מגיע מדי שנה לאזכרה של 45 מחייליו בנחלת יצחק אך עומד הרחק מקבר האחים שנכרה בבית הקברות. "ואז, שנה אחת, נגשנו אליו, ואמרנו לו : בוא תעמוד איתנו, אתה לא אשם וכולנו יודעים זאת.הוא נפל על כתפינו והתקרב אל המשפחות".
שלום רב, קבר האחים של הנופלים נמצא בהר הרצל ולא כפי שצויין.
השבמחקירון קרן