בשבחי ההליכה
לסלי סטיבן, בשבחי ההליכה, הקדמה מאת וירג'יניה וולף, מאנגלית : ניצה פלד, נהר ספרים 2018
אין לי שבחים לומר על ההליכה. אינספור פעמים חשתי שקצת קשה להיות איתי שעה שלמה או יותר. אפילו אני חשתי כך. אחרי ככלות הכל מדובר בהר געש שחייב להישמע לרגליו בלבד.
באתי ל"בשבחי ההליכה" תחת הרושם של ספר בראשית שבו נכתב :
וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃
(בראשית כ"ד ס"ג)
אני יוצא, שנים רבות, בהפסקות לא מעטות, להליכה היומית או השבועית, וזאת כמפלט מן העומסים, והטרחות והחפירות המיותרות, שרובצים על גווי כבר שנים רבות. ועכשיו, או ערב רכישת הספר, אני יוצא בהוראת רופאי.
לדידי, ההליכה היא מפלט, מקום בטוח לטייל במחשבה בלי שום הפרעה, לכאורה. זאת עם סייג במידה ואאמץ את מילותיו של הסופר יעקב שבתאי שכתב באחד ממכתביו שנסיעה לאמסטרדם איננה חופשה קלה כל כך כי הוא הוא נאלץ לנסוע לחופשה עם ראשו. ואני יוצא להליכה עם ראשי ועם חלום שתהייה זו מדיטציה של הקשבה לטבע. לפעמים זה קורה לשברירי שנייה או רגעים קסומים כשאני מגלה פרפר או פריחה שהנצה.
אצל המבקר לסלי סטיבן זו אופרה שונה :
"חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות", כותב סטיבן, "אתה סומך על רגליך שלך".
הספר בן 45 העמודים, שנאה לכנותו מסה עם הקדמה של ווירג'יניה וולף, תואם את הספרונים הקטנים – גדולים שיצאו לאור בספרית הקיבוץ המאוחד מחד או "תרמיל" של משרד הביטחון מאידך. ספר כיס שהוא זריקה אינטלקטואלית.
בעת שקראתי את הספר עלו בדמיוני ה"הלכים" (אלה שהולכים רגלי) הספרותיים הזכורים לי היטב. כמו: המשוטט של ולטר בנימין, אביה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג בספרה "אימרות משפחה" ("לקסיקון משפחתי"), או "הדרך שעוד צופה אל הלך" של נתן אלתרמן.
למי שלא זוכר את השיר הנפלא מספרו המטלטל של נתן אלתרמן , כוכבים בחוץ, שבו ההלך, ההולך, הוא גיבור, הנה הוא, השיר שאני נהנה לזכור אותו על פה כשאני צועד מת מעייפות אחרי יום עבודה:
ירח / נתן אלתרמן
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
השיר "ירח" הופיע בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ" (1938).
השיר הזה , של אלתרמן, הוא שיר שרק הולך רגל קשוב יכול להגיע לתובנותיו, בדרך ההליכה.
אין זה מקרה שהכתיבה שלי, בהקשר לספר "בשבח ההליכה" היא אסוציאטיבית, ולאו דווקא בימה להצגת הידע הספרותי הנרחב שאוסף אדם בשישים שנותיו, כיון שזו גם המדיניות של הסופר, לסלי סטיבן, שספריו היו ספרי עיון חשובים לזמנם, וכתיבתו בספר זה היא אסוציאטיבית.
אין זה ספר מורכב מבחינה ספרותית. אין זה יומן המסע הרגלי "הדרך הצרה לאוקו" של המשורר היפאני הגדול מאצואו באשו לצפון האי המרכזי הונשו שביפאן. עמוק כים.
(הדרך הצרה לאוקו מאת מאצואו באשו, בהוצאת חרגול ועם עובד, תרגום מיפנית, הערות ואחרית דבר: יעקב רז, עיצוב
העטיפה והספר: תמיר להב-רדלמסר הציורים בספר: יוסה בוסון (1783-1716), משורר וצייר: פרגוד בן שישה חלקים, דיו וצבע בהיר על נייר. באדיבות מוזיאון יאמאגאטה לאמנות, יפן,
143 עמודים)
אין בספרו של סטיבן קטעי פרוזה עמוקים ומרגשים אלא כתיבה פשוטה במיטבה. יובשנית משהו. הפרוזה פשוטה, לעיתים פשוטה מדי, אבל ההרהורים מלאים מלוא הטנא בפירות הספרות האנגלית הקלאסית.
בתוך הכתיבה הפשוטה של סטיבן יש חד גוניות שתוכל לחוש כמו ברכיבה על גמל במדבר. אין כאן יעד ברור אלא שיטוט.
כשהבת, וירג'יניה וולף, נזכרת באביה, בפתח הספר, היא מציגה אדם ש"מקלות ההליכה" והאדנים התרבותיים היו חלק מחייו. הוא דאג להתעניין בשורשי האינלקטואליזם של הזמן ואף מאות שנים קודם לכן. לא רק זאת אלא שגם כתב אותם בכשרון רב. איך אני יודע ? יודע לאחר שקישרתי את שמות הספרים שהיא מציינת עם אלה שהכרתי כמראי מקום בלבד, ובכמה וכמה פרסומים. לי מספיק שהנרי ג'יימס קיבל רוח גבית אינטלקטואלית מסטיבן.
כשקראתי את הספר היה נדמה לי שאני הולך, או נוסע, בתוך רכבת שחולפת על פני מראות, מוצגים תרבותיים, שכל אחד מהם שווה עוד קריאה. לדוגמא, פרלוד של המשורר וויליאם וורדסוורת.
לא הכרתי את היצירה השירית החשובה הזאת, שלוקח לי זמן רב לפענח כל עמוד ועמוד שלה, שהיא ביוגרפיה פואטית של אחד מגדולי השירה האנגלית והעולמית. משהו שלא הייתי מכיר אילולא האיזכורים הכפולים והמכופלים של השירה הזאת בטקסט. וכמובן, רכשתי והתחלתי לקרוא את הנוסח האנגלי הכבד והעמוק.
מי שמחפש את המפתח להבנת "שבחי ההליכה" או את המפתח לעונג שיש בהליכה בכלל, אף שלא תמיד אני מתענג ממנה (בחום המהביל של היום, למשל), די שיקרא את הספר הזה "בשבחי ההליכה", שיפער חור בקיר החיים אל עבר אופק כחול, ירוק, רחוק רחוק.
ואם זה ארוך מדי, די שיקרא את הפתיחה של הספר בדמות קטע מתוך "פרלוד" של וויליאם וורדסוורת (1798 ):
"שני מילין הלכתי לאורך השדות/עד שהגעתי הביתה.מפואר/היה הבוקר,הדר בלתי נשכח/מרהיב מכל אשר ראיתי לפניו;.מרחוק הים צחק;כל/ההרים האיתנים בהקו כעננים"//
הקריאה לאחר מכן תהייה מענגת. וגם התובנות.
זו מדיטציה של רועה צאן שנפעם ממה שנגלה לעיניו בהליכה. גם בבחינת "מה רבו מעשיך" אבל לא רק.
הספר הוא מפלט לאלה שרעבים לרגעי חסד מן היום יום הנפשע בעומסיו ובחד גוניותו.
תענוג
אין לי שבחים לומר על ההליכה. אינספור פעמים חשתי שקצת קשה להיות איתי שעה שלמה או יותר. אפילו אני חשתי כך. אחרי ככלות הכל מדובר בהר געש שחייב להישמע לרגליו בלבד.
באתי ל"בשבחי ההליכה" תחת הרושם של ספר בראשית שבו נכתב :
וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃
(בראשית כ"ד ס"ג)
אני יוצא, שנים רבות, בהפסקות לא מעטות, להליכה היומית או השבועית, וזאת כמפלט מן העומסים, והטרחות והחפירות המיותרות, שרובצים על גווי כבר שנים רבות. ועכשיו, או ערב רכישת הספר, אני יוצא בהוראת רופאי.
לדידי, ההליכה היא מפלט, מקום בטוח לטייל במחשבה בלי שום הפרעה, לכאורה. זאת עם סייג במידה ואאמץ את מילותיו של הסופר יעקב שבתאי שכתב באחד ממכתביו שנסיעה לאמסטרדם איננה חופשה קלה כל כך כי הוא הוא נאלץ לנסוע לחופשה עם ראשו. ואני יוצא להליכה עם ראשי ועם חלום שתהייה זו מדיטציה של הקשבה לטבע. לפעמים זה קורה לשברירי שנייה או רגעים קסומים כשאני מגלה פרפר או פריחה שהנצה.
אצל המבקר לסלי סטיבן זו אופרה שונה :
"חופשי מכל טרדות לוחות הזמנים של רכבות ומכונות מיותרות", כותב סטיבן, "אתה סומך על רגליך שלך".
הספר בן 45 העמודים, שנאה לכנותו מסה עם הקדמה של ווירג'יניה וולף, תואם את הספרונים הקטנים – גדולים שיצאו לאור בספרית הקיבוץ המאוחד מחד או "תרמיל" של משרד הביטחון מאידך. ספר כיס שהוא זריקה אינטלקטואלית.
בעת שקראתי את הספר עלו בדמיוני ה"הלכים" (אלה שהולכים רגלי) הספרותיים הזכורים לי היטב. כמו: המשוטט של ולטר בנימין, אביה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג בספרה "אימרות משפחה" ("לקסיקון משפחתי"), או "הדרך שעוד צופה אל הלך" של נתן אלתרמן.
למי שלא זוכר את השיר הנפלא מספרו המטלטל של נתן אלתרמן , כוכבים בחוץ, שבו ההלך, ההולך, הוא גיבור, הנה הוא, השיר שאני נהנה לזכור אותו על פה כשאני צועד מת מעייפות אחרי יום עבודה:
ירח / נתן אלתרמן
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
השיר "ירח" הופיע בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ" (1938).
השיר הזה , של אלתרמן, הוא שיר שרק הולך רגל קשוב יכול להגיע לתובנותיו, בדרך ההליכה.
אין זה מקרה שהכתיבה שלי, בהקשר לספר "בשבח ההליכה" היא אסוציאטיבית, ולאו דווקא בימה להצגת הידע הספרותי הנרחב שאוסף אדם בשישים שנותיו, כיון שזו גם המדיניות של הסופר, לסלי סטיבן, שספריו היו ספרי עיון חשובים לזמנם, וכתיבתו בספר זה היא אסוציאטיבית.
אין זה ספר מורכב מבחינה ספרותית. אין זה יומן המסע הרגלי "הדרך הצרה לאוקו" של המשורר היפאני הגדול מאצואו באשו לצפון האי המרכזי הונשו שביפאן. עמוק כים.
(הדרך הצרה לאוקו מאת מאצואו באשו, בהוצאת חרגול ועם עובד, תרגום מיפנית, הערות ואחרית דבר: יעקב רז, עיצוב
העטיפה והספר: תמיר להב-רדלמסר הציורים בספר: יוסה בוסון (1783-1716), משורר וצייר: פרגוד בן שישה חלקים, דיו וצבע בהיר על נייר. באדיבות מוזיאון יאמאגאטה לאמנות, יפן,
143 עמודים)
אין בספרו של סטיבן קטעי פרוזה עמוקים ומרגשים אלא כתיבה פשוטה במיטבה. יובשנית משהו. הפרוזה פשוטה, לעיתים פשוטה מדי, אבל ההרהורים מלאים מלוא הטנא בפירות הספרות האנגלית הקלאסית.
בתוך הכתיבה הפשוטה של סטיבן יש חד גוניות שתוכל לחוש כמו ברכיבה על גמל במדבר. אין כאן יעד ברור אלא שיטוט.
כשהבת, וירג'יניה וולף, נזכרת באביה, בפתח הספר, היא מציגה אדם ש"מקלות ההליכה" והאדנים התרבותיים היו חלק מחייו. הוא דאג להתעניין בשורשי האינלקטואליזם של הזמן ואף מאות שנים קודם לכן. לא רק זאת אלא שגם כתב אותם בכשרון רב. איך אני יודע ? יודע לאחר שקישרתי את שמות הספרים שהיא מציינת עם אלה שהכרתי כמראי מקום בלבד, ובכמה וכמה פרסומים. לי מספיק שהנרי ג'יימס קיבל רוח גבית אינטלקטואלית מסטיבן.
כשקראתי את הספר היה נדמה לי שאני הולך, או נוסע, בתוך רכבת שחולפת על פני מראות, מוצגים תרבותיים, שכל אחד מהם שווה עוד קריאה. לדוגמא, פרלוד של המשורר וויליאם וורדסוורת.
לא הכרתי את היצירה השירית החשובה הזאת, שלוקח לי זמן רב לפענח כל עמוד ועמוד שלה, שהיא ביוגרפיה פואטית של אחד מגדולי השירה האנגלית והעולמית. משהו שלא הייתי מכיר אילולא האיזכורים הכפולים והמכופלים של השירה הזאת בטקסט. וכמובן, רכשתי והתחלתי לקרוא את הנוסח האנגלי הכבד והעמוק.
מי שמחפש את המפתח להבנת "שבחי ההליכה" או את המפתח לעונג שיש בהליכה בכלל, אף שלא תמיד אני מתענג ממנה (בחום המהביל של היום, למשל), די שיקרא את הספר הזה "בשבחי ההליכה", שיפער חור בקיר החיים אל עבר אופק כחול, ירוק, רחוק רחוק.
ואם זה ארוך מדי, די שיקרא את הפתיחה של הספר בדמות קטע מתוך "פרלוד" של וויליאם וורדסוורת (1798 ):
הקריאה לאחר מכן תהייה מענגת. וגם התובנות.
זו מדיטציה של רועה צאן שנפעם ממה שנגלה לעיניו בהליכה. גם בבחינת "מה רבו מעשיך" אבל לא רק.
הספר הוא מפלט לאלה שרעבים לרגעי חסד מן היום יום הנפשע בעומסיו ובחד גוניותו.
תענוג
תגובות
הוסף רשומת תגובה