צפת, אפלולית ומוארת
זאב גלילי, הבריחה מצפת 298 ע"ע הוצאת עצמית 2017
"צפת - אגדה בכחול" הוא סרטון, בשפה הצרפתית, שהופק על ידי משרד התיירות הישראלי לאחר הקמת המדינה, שמציג את העיר צפת, כאחת הערים המסתוריות והיפות בעולם. זו התדמית.
מי שביקר בצפת, בימי חייו, לרגע, או לסופשבוע, לא נחשף לסיפורים האפלים והמוארים של העיר הזאת אלא לנרטיב התיירותי.
אנשים חוזרים מצפת עם סופרלטיבים כמו : מלון....הוא מלון מדהים, שצופה על הר מירון, והמראה מדהים ביופיו. קלישאה תיירותית אופיינית.
כמובן, שהעיר אוצרת יופי מסתורין אבל כמו כל מסתורין היא אוצרת אור וצל. חשיכה וזריחה.
הסופר והעיתונאי זאב גלילי נטל לידיו את סיפורה של צפת במאתיים השנים האחרונות וחשף, כאינטלקטואל ברוך סקרנות שהוא, את סיפורי האור והצל של העיר צפת, במאה השנים האחרונות.
צפת האנושית, זו של מאה השנים האחרונות ולפני כן, היא אפלולית ומוארת.
מקרא: האפלוליים הם כת של חרדיים שרדפו את המשכילים במאה השנים האחרונות; המוארים הם האנשים הפשוטים שנאבקו על חייהם ורצו להיות משכילים.
זה החל כמסע אישי של ילד שנולד בצפת ואולץ, מנסיבות שיובהרו להלן, לעזוב את העיר. "היד השחורה" של אנשי הזרם החרדי (לך דע מי אלה ? חסידים או ליטאים ובכל מקרה הם חרדים נבערים) נידו וגרשו מי שהיה משכיל או רצה להיות משכיל. גלילי חושף שהיה אדם אחד לפחות שאף נעשה ניסיון להתנקש בחייו כי לא הלך בדרכם של הקיצוניים והנבערים או התנגד לה.
(זולטן קלוגר , החנות של אביו של זאב גלילי בצפת של פעם ומתחת צילום של זאב גלילי, החנות היום וראו הסיפור בבלוג שלו הגיון בשגעון)
צפת של זאב גלילי היא עיר שונה מהמוצגת בדרך כלל. קדושתה במאה השש עשרה, שהיוותה קרקע לצמיחת תורת האר"י הקדוש, תלמידו ר' חיים ויטל, ותורת הסוד היהודית, ששינתה את פניה של היהדות מן הקצה אל הקצה, שונה מצפת של המאה הקודמת. הקדושה ההיא איננה מבשרת את עוונותיהם של תושביה החרדיים, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. הם היו אלה שאסרו מלחמה קשה ורעה על אנשים שרצו ללמוד, שהסתייעו ברופא, ולא היו מוכנים להיות חלק מאפלת ימי הביניים שאותם חרדים ניסו להשליט.
(זולטן קלוגר, הר כנען, 1947 לע"מ)
ההיסטוריון ההולנדי הנודע יוהאן פון הוייזנאחה בספרו האלמותי "סתיו ימי הביניים" טווה את המפה הסוציולוגית של חיי הבערות שאפיינו את ימי הביניים : החרמות, השלטת חרדות, יצירת אווירת חוסר האונים, רדיפת המשכיל והשונה. כל אלה מתאימים אחד לאחד לצפת שמזדקרת מספרו של זאב גלילי .
כל תלמיד היסטוריה שמכיר את הוייזנחה, שחיבר ספר אלמותי בתחום ההיסטורי, קלסיקה ממש, יודע שאת ימי הביניים אין לשייך לתקופה בלבד אלא להתנהגות של כל תקופה. וצפת היא עיר שכזאת.
ֹ(יוהאן פון הוייזנחה, בסתיו ימי הביניים)
זאב גלילי, בני משפחתו, היו קרבנותיהם של אותם אנשי ימי הביניים הקיצוניים להחריד.
כתיבה מדקדקת ורב קולית
על מנת להציג את פניה של צפת מבלי להיכנס לעולם השמועות הלא מבוססות נוקט גלילי באיסוף מלא של כל פרט ופרט שגילה וחשף בעבודה של שנים ארוכות.
מי שמכיר את עבודתו המונומנטלית של פרופסור ישראל ברטל על הישוב הישן בארץ ישראל יודע שצפת מככבת בעבודותיו הראשונות החל מהתשמ"ט ואולם תרומתו של זאב, להבדיל, היא בהתבוננות על סיפורה של צפת הקיצונית דרך עיניה של משפחתו במאה השנים האחרונות.
יש לגישה זאת לא מעט מקורות ובראשן אולי הביוגרפיה העממית של ארה"ב שנכתבה על ידי פרופסור הווארד זין והציגה את ההיסטוריה של ארה"ב דרך הקולות המושתקים במשך מאות בשנים, העדויות של האינדיאנים, הספרדים, המכסיקנים, היהודים, ולא דרך קול "המנצחים" הלבנים שכתבו היסטוריה מטעם.
שורה אחרונה : גלילי כתב ספר שהוא סיפור המנוצחים שהפכו למנצחים וכותבים את סיפורם. המושתקים, הנפגעים, מדברים וזאב גלילי הוא הפה של מוטל, משה, ובני משפחתו.
זאת ועוד. האיסוף הוביל לבניית ביוגרפיה רב קולית שצפים בה קולות אישיים שוברי לב, קולות של יומנים חיצוניים, אינספור ציטטות ממקורות חיצוניים, ועדויות שהופכות את הספר לסיפור רב קולי ממש, שמציג את ההיסטוריה העממית של בן צפת, יליד צפת, שנאלץ לעזוב אותה. העיר היא לו לזרא, אבל הוא אינו יכול להפריד את צפת מסיפור חייו והוא שב אליה לפחות על הנייר. אבל אתה חש שהיא לא עוזבת אותו.
הסיפורים משתלשלים כשרשרת ארוכה של פנינים שחלקן דומעות, אחרות בוכות, והן בונות מבנה ביוגרפי מרתק. בכל עמוד שתפתח תקבל סיפור. אפשר לקרוא מהסוף להתחלה ומההתחלה לסיום. ואין רגע דל.
חשבתי על זה לא מעט בעת קריאת העבודה המונומנטלית של זאב, שאינה כתיבה על פי דגם מדעי, כמה מדויקת שהיא. דוקו במיטבו. שהרי אין צד בעולם הכתיבה שזאב גלילי אינו מכיר . הוא היה מ"מ עורך ידיעות אחרונות, עורך בכיר, משכתב, מן המעולים שהיו בעולם העיתונות, איש שגידל אושיות עיתונות, עיתונאי וסופר שמאחוריו עשרות ספרים שהיו לרבי מכר גם ללא ידיעתו, ואיש ספר בכל רמ"ח אבריו . בר אוריין בתחומים רבים מאד. איש שיודע להבחין בין עיקר לטפל בכל טקסט, מסוגל לנפות כל סיג אפשרי בטקסט ולנכשו ממילות תואר ואמרות סרק.
וכאן, בספר הזה, הוא עומד מול חייו וחיי משפחתו וחייב להיות נאמן לאמת אחת ולא שתיים. ולכתוב בצורה מקצועית לעילא ולעילא בלי מילות תואר ודעתנות יתר. העובדות מדברות בעדן.
(זולטן קלוגר, הרובע המוסלמי לפני הפיכתו לרובע האמנים של היום, לע"מ)
לא פשוט. כי כאן, הוא כותב את ציפור נפשו והוא נוטל על עצמו חומרה רבה אולי יותר מאשר בכל טקסט אחר שכתב.
זהו טקסט שיהפוך, ברבות השנים, אם יהיה חכם שירים במשרד החינוך את הכפפה, לטקסט בסיסי שישמש כמקור הכרת השסע העמוק ביותר בחברה הישראלית, שבין חרדים ליטאיים לבין שומרי מסורת וחסידים שלא לדבר בין חרדים ליטאים לחילוניים. והכל דרך פריזמה של משפחה אחת בצפת, עיר אחת שהייתה עיר קודש ובעצם הייתה מלאה חטאים כרימון במאה השנים האחרונות, שנים אבודות מבחינה היסטורית, כיון שכולם תקועים במיתוס של האר"י מהמאה השש עשרה.
לכאורה, ביוגרפיה של משפחה, אבל בפועל זו ביוגרפיה של בני הישוב הישן שרצו להפוך למשכילים, מתקדמים, מצליחים, ונתקלו ב"יד השחורה" של בני הציבור הליטאי הקשה בצפת של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.
אין קשה מאשר לצלול לתהום החיים כשאתה מעורב. הלב הומה לדמויות מסוימות ומתעב דמויות אחרות. הגבול בין מקצוענות לבין כתיבה חובבנית הוא ההיסחפות.
זאב גלילי אינו נסחף.
החשש בכתיבת ביוגרפיה
מכשלות רבות מאד עומדות לפתחו של כותב ביוגרפיה. אחת מהן , מצוטטת אצל מרקוס טוליוס קיקרו, בדברו על אבי ההסטוריה, הרודוטוס. "גם בכתבי הרודוטוס אבי ההסטוריה נמצאים סיפורי בדים אינספור" והוא הרי היה מורו ורבו של פלוטרך ורבים אחרים.מכאן אתם למדים שהקו בין מבדה וסיפורי בדים לעובדות יצוקות בסיפור ביוגרפי הוא תהום.
הסופר האידי-עברי יוסל בירשטיין נהג לומר שסיפורי הרכילות של הרודוטוס העשירו מאד מאד את ארסנל המבדים שיצר בחייו. והוא התייחס לספר היסטורי כבאר למבדים פנטסטיים. תלמידי הסטוריה לא יאהבו זאת אבל זו אמת של סופר אהוב.
בספרו של גלילי אין שום רגע שבו אתה חושב שמדובר בפיסת רכילות.
בדקתי לא מעט קטעים בספרו של גלילי (בהם למשל סיפור מפעל מטווה המשי בראש פינה שהברון בנה שם ואורחותיו של המפעל וגיליתי שהסיפור שמביא גלילי מדויק להפליא ותואם לתעודות שמצא פרופסור שמעון שאמה) ונהניתי לגלות כי
העדויות שהוא מביא מדויקות וקרובות לתעודות הראשוניות שבחן שאמה בספרית הברון.
מתוך זהירות רבה מאד, אסף גלילי מאות ואולי אלפי פרטים אודות בני המשפחה בספרי התקופה, עיתונות התקופה המתוארת, ויומנים של אנשים פרטיים ובהם בני משפחה שגילה במקרה באמצעות הבלוג הפופולרי שלו, הגיון בשיגעון.
המרתקת שבין העדויות : יומן שכתבה קרובת משפחה של גלילי, יוכבד רויזנטאל (סגל), הבת הצעירה במשפחה, אשר נולדה בראש פינה בשנה הראשונה של המאה ה-20, וכתבה ביומנה על חיי משפחתו של גלילי. הכל נכתב בעברית מדוברת, שפה שאמו של זאב דיברה עמו כילד, בצפת אך גם בתל אביב.
זאב גלילי בנה את הביוגרפיה הזאת במיטב שיטותיה של ההיסטוריה של זרם האנל-ס שמקורה במשנתו של ההיסטוריון ד"ר מארק בלוך. מבחינתו של החוקר, שנרצח על ידי הנאצים והותיר אחריו מורשת כתיבה שיטתית ועמוקה, כל פרט, אלפי פרטים, שנראים לכאורה לא חשובים עולים לרשתו, והוא בורר בעובדות ומייצר "נארטיב" מאוזן יותר מן הידוע. הוא מגולל את הסיפור מזמן הווה לזמן עבר ולא ההפך. מה שידוע היום זורה אור על מה שקרה אתמול. כל חשבונית, קבלה, הנחת צינור מים הם חלק מההסטוריה ולא רק זכרונותיו של דה-גול, למשל.
הספר הזה הוא סיפורם של העממיים והמשכילים בצפת של המאה החולפת, מצד אמו ומצד אביו, ששחו נגד הזרם הנבער, ומאיר את הציבור הנרדף. לכן, כל פרט שאסף יצר מטווה משי מרתק ומטלטל.
האם מצטיירת כאשת חיל יוצאת דופן, מספרי אמ"ת. אילולא הייתה שם כדמות מאד מרכזית הבית היה נמחה בשל הטרגדיות שנפלו עליו. האבא של זאב גלילי מתגלה כצדיק של ממש.
פן אישי
היו רגעים שקראתי בספר זה ומחיתי דמעה.הרגעים שבהם מוטל, אב סבו של זאב גלילי נותר חסר כל לאחר שירד מצפת לראש פינה, הרגעים הנוראיים כשהסבא נהרג בהתרסקות המרפסת בקבר רבי שמעון במירון ובנו מת באסון נוראי במשמר הירדן, וסיפור מות הסבתא, הם ממוטטי לב.
לא ידעתי למשל ששני שלישים מתושביה היהודים של צפת מתו במלחמת העולם הראשונה, שואה של ממש. גם בארץ ישראל קרתה שואה למי שטיפח את הנרטיב ששואה קרתה רק באירופה ולא ארעה בשום מקום אחר. פה הם מתו ממחלות קשות.
ויש רגעים מרגשים שאתה חש שהכותב נשאב אל רגעים מתוקים של ילד קטן למרות גילו המתקדם. זה קורה למשל כשהוא מעלה בזיכרונו את הסבתא באמצעות ריחות, שירי ערש, מראות, ואין לכך סוף.
ואז הוא ממלמל את השיר של יענקל'ה שהסבתא שרה לו כדי שישן, בצפת הקשה, הבלתי נתפשית לעיתים, כשאתה קורא בספר זה. וזה במרחק של עשרות שנים.
זה השיר הזה, שגם אני זכיתי לשמוע מפיה של סבתי, והוא כמובן הושר באידיש.
גלילי זכר את המלמול של הסבתא
והנה המילים בתרגום מהשפה האידיש שנים לאחר מכן:
"הרדם כבר, יענקל'ה בן חמד,
את שני עיניך השחורות עצום.
בחור שכבר צמחו לו השיניים,
צריכה אמו לשיר לו עוד אי בום?"
=
"נו, שכב לישון, בחור חתן רב שכל,
בינתיים במטה אתה נרדם.
עוד ישפכו הרבה דמעות של אמא
עד שיצא ממך אדם"
(מרדכי גבירטיג, יענקלה, מתוך האנתולוגיה שירי ערש ליענקלה, שתרגם : ד"ר אוריאל אופק, לא מצויינת שנת ההוצאה)
הנה כך הוא כותב עליה בנימה אישית:
"פניה של סבתא ליוו אותי מדי בוקר מינקות ועד מותה ואני בן ארבע וחצי. לפני שהייתי פוקח את עיניי בכל בוקר חשתי בריחה של סבתא. תמיד עמד בביתנו הקטן ריח המאכלים שהכינה. בימי שישי היה ריח המאכלים עד כדי סחרחורת" .
הבית, בניגוד לרחוב, הוא "קן תפילותיו הנידחות".
זה סיפור – שרשרת בלתי נגמרת של סיפורים- שכמעט כל עמוד בו מכיל גילוי עובדתי, אנושי, שממוטט לב, קורע צוהר למידע חדשני, וכתוב היטב. העריכה של הבן, שוקי גלילי, לעילא.
זו ארץ ישראל שלא הכרתי בעומק שכזה.
עכשיו, אני יודע, שוב, שהיא נקנית בייסורין.
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.
השבמחק