נתן רועי, מורה דרך

על צביעות וטרמפ על המת נתן רועי שעה קלה לאחר מותו של אריק איינשטיין נזכרתי בשיר שכתבה המשוררת לאה גולדברג ערב מותה ממחלה קשה. המהדיר טוביה ריבנר הביאו בכתב ידה הרועד של הגברת הגדולה. מחר אני אמות/אתם תראו מחר./את שהיו עיני/את שהיו פני//לעת מחר אתם/ באים על סף ביתי/לחלוק את הכבוד/ולחלק שלל//מחר יהיה הכל/לכם ושכלם/מחר אתם צודקים/בכל אשר תאמרו/ היום אני/ עומדת על הסף/ואעבור גבולי/ואין משיג אותי// כשאריק איינשטיין מת היו לפתע כולם אוהביו. לפתע, נשכח שלא השמיעו את ארבעת תקליטיו המושקעים מאד. לפתע, שכחו את המתקפה שבאה עליו כצונמי לאחר שכתב בדם לב לאחר מלחמת לבנון : המדינה הולכת פייפן. ונזכרתי בימים שבהם "כל המדינה התאבלה" על יצחק רבין שנרצח על ידי איש מחנה הימין, כשראש האופוזיציה בנימין נתניהו הבליג על המתקפות המסריחות והכואבות שבאו על רבין כצונמי. לא שוכח את מודעות רבין במדי נאצי בכיכר ציון הבית"רית בירושלים. אבל יותר מכך אני מקיא מאותם אנשים במפלגת "העבודה" , שראיתי במו עיני, אומרים, בהרמת כוסית שארגן כדורי-מנהל הירקון 110 (בית מפלגת העבודה)

תסתכלו טוב על המזוודה הזאת. זאת מזוודת Samsonite שעלתה הרבה כסף בהשוואה לכל מזוודה אחרת בשוק. וזו דוגמא נפלאה לחברה שלוקחת מוניטין והופכת אותו לזבל על ידי "אותיות קטנות". בארץ היא עולה יותר משמונה מאות ש"ח . בחו"ל היא עולה 35 דולר. אבל הקטע שאתם לא ממש קולטים הוא שהחברה שמשווקת את התיקים בישראל היא חברה שיכולה לשנות בעלים ולהתנער. אני רכשתי מיבואן. כמה חודשים לאחר מכן היבואן השתנה. למזוודה הוכנסו בגדים והתברר שהמזוודה לא יכולה להיות מזוודה יותר מטיסה אחת והידית התפרקה בתוכה. לאחר ש"ניצלתי" את האחריות והלכתי במיוחד לנקודת איסוף המזוודות הפגומות קיבלתי הודעה על המזוודה שלי. באתי וקיבלתי הודעה מעליבה ו"מתוחכמת" שמסבירה לי מה קרה. שום נטילת אחריות, שום הספקה של מזוודה מתוקנת או חלופית. התנערות מוחלטת. אל תתקרבו ל Samsonite ישפדו אתכם בהינף קולמוס של פקידונת.

אם אציע שאול, ואם אסק שמיים מקשיב גם לי דווקא עכשו,לאה פילובסקי,הוצאת קשב לשירה, 2013 נתן רועי "יורד הערב" . כך נפתח ספר שיריה של המשוררת לאה פילובסקי. ספר בסימן ירידת הערב, בסימן השתלטות האפלה, בכמה אתרים, והתעוררות לתוך אנושיות צרופה, רכה, לא פשוטה, אבל גם לא מסובכת. לשירה יש תכונה של הליכה על גחלים. ישיבה על סיכות. ומעוררת. מי שאוהב שירה יודע ששירה שמעירה אותך, טורדת את בורגנותך הזעירה, היא שירה של ממש. כל השאר חינחונים כמו מיטב השיר כזבו. אני אוהב את לאה פילובסקי. אני תמיד מביט בה כמי שנאחזת בטיפות הטל ולא זקוקה ליותר מאלה לחיות נפשה. אם יש משהו שמרגש אותך בקראך אותה זו התחושה שהיא לא אומרת דבריה מהשפה אל החוץ. וכשהיא כותבת: "על צווארה מונחת החרב המושחזת והקרה/של המציאות, אבל לא איכפת  לה.היא אוכלת שוקולד בלגי ומקנחת/בגבינה צפתית שהיא מורחת/ על שתי פרוסות של לחם קל וקוראת/עוד פעם את בודלר כי שוב שכחה שאינה יודעת צרפתית// אתה רואה תמונה שהינה, כביכול, רגועה אבל זו תחושה של אציע שאול/אסק שמיים. ההסבר לכאורה קל. אדם ,מה יש לו בחייו : רגעים שהוא ביוון מצולה, במ

אפלייה בשיר של יודית שחר /נתן רועי כתב העת "הכיוון מזרח" (20) שיצא לאור בשנת התשע"א על ידי האסכולה המזרחית בספרות העברית הגיע לידי באקראי. כמו כל הדברים הטובים. בחלק האחורי יש תמונה יפיפיה של חברה טובה שלי, ויקי שירן, על רקע הגליל. אני השתגעתי מהמוח הקודח של ויקי. היא הייתה חכמה וחדה כתער. מלקולם אקס נשי. פעם , אני זוכר , שעצרתי אותה לרגע, הסתכלתי בעיניה הטובות (באמת), ואמרתי לה : ויקי , אני לא הפליתי אותך. גם אותי הפלו. מנגנון מפלה. אדם לא מפלה אדם סתם כך אלא אם הוא עבד נרצע של מנגנון. אנשים חופשיים אוהבים אנשים. מ'אכפת לי שאת מצרייה. והיא צחקה ואמרה : טמבל, אתה לא דוגמא טובה. העלון גדוש ומלא בדברים טובים באריזות קטנות, שירה. והרוח של הכל (במיוחד של השיר בנדון ) ברוחה של אפליה. לא יללנית. נהמה של אריה בקטעים מסוימים. אפליית בני עדות המזרח היא דבר אמיתי. אפליה של בני עדות אשכנז היא דבר אמיתי. אפליית עולים חדשים היא דבר אמיתי. אפליית מיעוטים היא דבר אמיתי. אפליית עובדים היא דבר נורא. אפלייה לטובה של קציני צה"ל וטייסי